מצפה אריה נט

זה האיסור לכו"ע אמרינן דלא יצא משום מה"ב אולם במעילה לא שייך זה דעיקר ענין מעילה הוא כך דמהני מחשבתו וההקדש יוצא לחולין כדי לחייבו במעילה. ובזה רצית להעלות את המדומה דלא שייך לומר דחז"ל הפקיעו הקנין כיון דמה"ת ג"כ הי' לנו לומר דלא קני דשל הקדש הוא ורק דגזרה תורה שיצא מרשות הקדש ע"י המעילה ולהכי סגי אם הוי קנין מה"ת בעצם עכת"ד ולדעתי דבריך בהך דתקע בשופר של עולה לר"י המה נכונים וברורים למשכיל. אמנם בענין יישוב קושית הקדמונים ז"ל הנ"ל יש לגמגם ולומר דגזה"כ במעילה הוא רק דאם לפי מחשבתו ושגגתו שחשב שהוא שלו הוציאו לרשות אחר מעל וע"י המעילה ההקדש מתחלל באמת. ושפיר י"ל א"כ דכיון דרבנן הפקיעו קנין המעות דאף לפי שגגתו עדן לא הוציא המעות לרשות האחר לא מעל והבן: (יא) כתבת ליישב מה שנתקשה הרשב"א ז"ל בהא דקאמר הש"ס בשבועות מ"ד מלך אבל משחק בקוביא לא דמדאורייתא מחזי חזי דכיון דרבנן פסלוהו לא הפסידו ממון במה שלא הגיד. דר"פ וראב"י פליגי אליבא דר"מ דס"ל במתני' דחייב בשבועות העדות גם שלא בב"ד דאילו הי' מעיד ג"כ לא מהני עדותו וע"כ דס"ל דלא בעינן שיהי' עדותו מועיל בפועל ולדידי' ס"ל לר"פ דכיון דלא בעינן הפסד בפועל די מה דחזי בעצם מה"ת. ולי יש הרהורי דברים לומר דגם לר"מ איכא הפסד בפועל שאחר שנשבע שאינו יודע אינו יכול להעיד עוד דאי ידע עבר על השבועה ורק דרבנן ילפי מקראי דבעינן שיהי' הכפירה בב"ד דוקא ועדיין לא עיינתי בזה כל הצורך ואשר עי"כ אשים מחסום לעטי בזה: (יב) הבאת מ"ש המג"א בשם המ"ב ז"ל דבדעבד סגי בכסף לחוד דחמץ בלא"ה אינו ברשותו וסגי בגלוי דעת וכתבת דדבריו אלו ז"ל מיוסדים על דברי הר"ן ז"ל דאף דביטול לא מהני מתורת הפקר מ"מ בחמץ בג"ד שדעתו מסכמת לדעת התורה סגי אלא שהקשה לכ"ת דהרי ביטול ל"מ מדרבנן עכ"פ וקושיתך קושיא אלימתא היא ותירוצך דשאני ביטול דחיישינן שמא לא יבטלנו בלב שלם משא"כ במכירה אינו מעלה ארוכה דקנין כסף לחוד אינו מועיל דשמא הלכה דבעכו"ם משיכה קונה ולא מעות וע"כ דרק מחמת הג"ד קאתינן ואם אינו בלב שלם ל"מ וכמו בביטול. ואך דבריך יש להם מקום לענין קנין דרבנן דאף דאי נימא דקנין דרבנן ל"מ בדאורייתא מ"מ מהני מצד ג"ד. ובזה יש שפיר מקום לחלק בין זה לביטול דבביטול חשו חכז"ל שמא לא יבטלנו בלב שלם משא"כ בקנין דרבנן שמהדין צריך ליתנו להעכו"ם לא חיישינן שהג"ד לא הי' בלב שלם. אולם לדעתי גם בזה יש לגמגם קצת ולומר דכיון דמכירת חמץ הוא הערמה ורק דמ"מ מועיל כיון שמצד הדין יצא מרשותו לרשות העכו"ם דאין כאן אומדנא דמוכח טובא עכ"פ לבטל המקח אבל היכא שאין הקנין מועיל לענין איסור ב"י ורק שאתה בא לדון מצד הג"ד יש לחוש שפיר שלא הי' בלב שלם והבן זה. ולכאורה עלה על לבי לומר דכיון דמה"ת מהני ביטול וג"ד ורק דחז"ל אמרו דלא מהני משום שחשו שאינו בלב שלם ולענין הדרבנן שפיר מועיל הקנין דרבנן. ובזה היה מקום ליישב גם דעת המ"ב והמג"א ז"ל דמהני כסף לחוד בדיעבד דס"ל דבאמת דעת רוב הפוסקים ז"ל דכסף קונה בעכו"ם ורק שיש חולקים וא"כ אף דאין העכו"ם יכול להוציא ממנו החמץ ואף אי תפס לא מהני דכיון דספיקא הוא מוקמינן אותו בחזקת מ"ק מ"מ לענין איסור ל"ה רק ספיקא וכמ"ש הח"מ ז"ל בהך דהי' מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק עליו דהוי ספק מגורשת דאף דכשאנו דנין לענין העבד מוציאין אותו מידה דכיון דהגודרות אין להם חזקה מוקמינן אותו בחזקת מ"ק מ"מ לענין איסור. חזקת מ"ק לא מעלה ולא מוריד ונשאר בספק עייש"ה וכיון דאיכא ג"ד ואינו א"כ רק חשש מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא כן עלה לכאורה על לבי. אמנם אחר העיון ז"א לפמ"ש בחידושי דהיכא דתקנו חז"ל משום חשש תורה לא שייך להקל בספיקא משום דספק דרבנן להקל דכיון דאם יהי' כמו שחשו חז"ל יהי' איסור תורה א"כ גם בספק עדיין חששא שחששו חז"ל במקומה עומדת דלענין איסור תורה ספיקא לחומרא לדעת רוב הפוסקים ז"ל מה"ת ויש לחוש בספק כמו בודאי דשמא יהי' איסור תורה וא"כ גבי ג"ד וביטול כיון דאם לא יהי' בלב שלם לא מהני ולא מידי מה"ת גם בספק אין לדון מחמת ספק דרבנן לקולא דעדיין החשש שחששו חז"ל במקומו עומד דשמא לא יהי' בלב שלם ויהי' ספיקא דאורייתא וכנ"ל וה"ה וכ"ש די"ל כן לענין קנין דרבנן אי נימא דלא מהני לגבי איסור דאורייתא דאין לדון מחמת הג"ד דעדיין החשש דשמא ל"ה בלב שלם במקומו עומד דאם כן יהי' הו"ל איסור תורה גמור דהקנין דרבנן לא מעלה ולא מוריד ואי אפשר להעמיד זה רק אם נאמר כמ"ש במק"א דלא חשו חז"ל באמת על הפרטי הלזה שלא ביטל בלב שלם דזהו באמת חששה רחוקה מאוד דודאי רצונו לבטל כדי שלא יעבור על ב"י ורק שהוא תקנה כוללת דאם נסמוך על ביטול וג"ד בין כל המבטלין אולי ימצא מיעוטא דמעוטי שלא יבטלו בלב שלם ורצו חז"ל לתקן המיעוט שכבר האריך בסברא זו מ"ז רשכ"י זצ"ל בענין דמאי ובעגלים פחות מח' ימים דחשו חז"ל אף שאינו רק מיעוט עיין בדבריו הנחמדים ז"ל. וזה פשיטא שהוא דרבנן גמור ומהני קנין דרבנן וכ"כ ספיקו להקל ודו"ק היטב בזה. (יג) מ"ש ליישב דהא דאמרינן בחלה דעובר משום דאי בעי מיתשל עלה וביטול מהני אף דיכול לחזור בו מהביטול לדעת הר"ן ז"ל דלא הוי הפקר רק גלוי דעת דל"ד דאי בעי מיתשל עלה היינו שיוכל לשאול אחר הפסח וע"י השאלה יהי' שלו למפרע משא"כ בביטול. דבריך ערבים ונכונים. אולם לא הוצרכת חתני יקירי לומר דהיינו שישאל אחר הפסח ורק דגם בל"ז החילוק נכון דלא שייך לומר שחשיב עתה כשלו רק היכי שיהי' למפרע שלו וכגון בשאלה משא"כ היכא שגם אח"כ לא יהי' שלו רק מכאן ולהבא וז"ב בסברא: (יד) נתקשה כ"ת בסברת הר"ן ז"ל דביטול באמת לא הוה הפקר ורק דכיון דחמץ לא הוי ברשותו של אדם ורק דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכל שגילה דעתו שדעתו מסכמת לדעת התורה סגי דהרי כבר בארו המפורשים ז"ל דהא דאמרינן דחמץ אינו ברשותו לאו היינו משום שאסור בהנאה דכיון דמה"ת לאחר הפסח מותר בהנאה הו"ל עכ"פ גורם לממון וכמבואר בש"ס דפסחים דף כ"ט לענין חמץ של הקדש ורק דחשיב אינו ברשותו דאי אפשר להשהותם עד אחר הפסח דצריך לבערו ואיך הרכיב הר"ן ז"ל שני הפכים דא"ת דמהני ביטול הדר הו"ל ברשותו כיון שיכול להשהותו עד עבור ימי הפסח ותו לא מהני א"כ הביטול. ושאלה גדולה שאלת בני ראוי' לחכם לבב כמוך. ואשר אחזה אנכי בישוב הדבר דעיקר הדבר דביטול לא חשיב הפקר לדעת הר"ן ז"ל דאין זה באמת לשון הפקר ורק כאומר על חפציו אי אפשר בהם דאין זה רק כעין סילוק ומחילה דלא מהני בחפץ מבורר וא"כ ז"א רק בדבר שהוא שלו אבל חמץ דעתה לא חשיב שלו דהוא אסור בהנאה. ולענין הזכות שיש לו אחר הפסח זה לא חשיב רק זכות וכח ומהני לזה הביטול וכמו דמהני מחילה בחוב