מצפה אריה נח

ידי העידי מסירה מי היא למה יהי' הגט בטל למ"ד דלא בעינן מוכח מתוכו ומה בין זה להך דהוחזקו שני יוסף ב"ש דכשר לר"א ע"י ע"ע דגם כן לא נתברר המגרש והמגורשת אלא ע"י הע"מ וזה דבר שצריך להתבונן עליו באמת: והנראה בביאור הענין דבהך דהוחזקו שני יוסף ב"ש כיון שנכתב שם המגרש והמגורשת ואם לא הי' מוחזק יוב"ש אחר לא היה מקום להסתפק והקורא הגט מבלי דעת דיש בעיר זה עוד אחד ששמו יוב"ש לא הי' עולה על לבו שום ענין ספק שפיר חשיב ספירת דברים ולמ"ד דלא בעינן מוכח מתוכו הגט כשר דהספק שנולד לנו מחמת שאנו יודעים שיש שני יוב"ש הוא ספק מבחוץ שיכול להתברר ע"י עדים משא"כ כשלא נכתב שמה ורק שכתב אני פלוני מגרש את אשתי דכל קורא הגט זה אינו יודע מי היא המגורשת דאולי יש לו עוד אשה אחרת שהספק נולד תיכף בקריאת הגט הגט בטל לכו"ע דלא חשיב ספירת דברים והרי זה נכון ודו"ק. ומעתה היכי שנכתב בגט בלשון שהשליח הוא המגרש שתיכף בקריאת הגט נולד הספק אי הי' ביד זה לגרש אשה חבירו הגט בטל דלא הוי ספירת דברים וה"ה וכ"ש הוא מלא כתב שמה דהגט בטל מחמת חסרון ספירת דברים ודו"ק היטב בזה. (ו) ולענין אי מועיל קנין דרבנן קנין אגב או סיטומתא למנין דאורייתא. הנה ענין סטומתא המבואר בש"ס דקניא הוא רושם שעושין על החביות וזה יש לומר שהוא קנין גמור מה"ת וכמו שבארתי בחידושי במ"א דכל שעושה דבר כאדם העושה בשלו זה עיקר קנין לכל אדם ורק שמחק התורה יש עוד קנינים אחרים שקונים בהם אמנם השימוש שנשתמש בהחפץ הנקנה כאדם העושה בשלו זה קנין טבעי וגם בקניני אישות בישראל שחדשה תורה קידושי כסף או שטר נעשית אשת איש ע"י הקידושין ובבן נח ארוסה ונכנסה לחופה אין להם ורק בעולת בעל שזה קנין הטבעי לכל. אולם בפוסקים ז"ל הרחיבו ענין קנין סטומתא לכל מנהג שנהגו הסוחרים האנדשלאג מוהריט"ש וכדומה. ויפלא לכאורה לפי זה דמנ"ל לומר כן שיהי' קנין כלל אף מדרבנן כיון דלא מצינו שהקנו חז"ל שיהי' מועיל מנהג הסוחרים דבהך דרושם על החביות י"ל דמטעם אחר קאתינן עלה וכנ"ל וליישב דברי חכמים רבותינו ומאורינו ז"ל צ"ל דמקנין חליפין ילפינן לה דקנין חליפין אינו קנין המפורש בתורה ורק בדברי קבלה עצינו וזאת לפנים בישראל וכו' שהי' כן מנהג בישראל והרי מבואר שמנהג הסוחרים הוי קנין המועיל וכיון שכן שפיר הוי קנין המועיל גם לגבי דאורייתא כמו קנין חליפין שהוא קנין גמור בכ"מ וכמבואר. ואחר שבררנו דקנין סטומתא מנהג הסוחרים הוי קנין גם לענין דאורייתא. אמינא דבקנין דרבנן אגב וכדומה יש חילוק בין ישראל לישראל ובין ישראל לעכו"ם דבישראל לישראל אחרי שתקנו חז"ל שיהי' קונה בקנין זה אף אי נימא דלא מהני לענין דאורייתא מ"מ נהי דל"מ מצד התקנה מ"מ מועיל מצד מנהג הסוחרים דאחרי שתקנו חז"ל זה לקנין המועיל פשיטא דהוי בישראל מנהג הסוחרים משא"כ בים עכו"ם באמצע קונה או מוכר אי לא הוי קנין זה מנהג בין סוחרים עכו"ם אין לדון שוב מצד מנהג הסוחרים ורק מטעם גוף הקנין שתקנו חז"ל וי"ל דלא מהני לענין דאורייתא והבן כי זה ברור לדעתי: (ז) הבאת דברי המק"ח ז"ל דיש כח ביד חכמים להוציא מרשות הבעלים מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר אבל אין כח בידם להקנותו להאחר שיהי' שלו מה"ת וכתבת שכבר קדמוהו בזה המחנה אפרים ז"ל ואמרת ליישב בזה קושיות הקדמונים ז"ל דמה פריך הש"ס בב"מ לר"י דגם היכי דמחסרא משיכה ימעול דכיון דעקרו חז"ל קנין מעות ותקנו שמשיכה יקנה לענין מעילה נמי נבעי משיכה וכדאמרי' בהך דהשואל קרדום דלר"א דתקנו משיכה בשומרין אף בלא בקע בו מעל הרי דלענין מעילה אזלינן בתר דרבנן ולפי הנ"ל ניחא דלענין מעילה בתר תרווייהו אזלינן בין שהוציא מעות הקדש שקנה בו דבר דמחסרא משיכה ובין שהוציא חפץ של הקדש ע"י משיכה ומשום דבתקנת חז"ל נגד ד"ת מצד הפקר ב"ד קאתינן עלה א"כ בין כך ובין כך איכא הפקעת רשות דהמעות או החפץ נעשה הפקר מה"ת עכת"ד הנעימים אולם לדעתי מלבד דיש לעורר ע"ז מדברי הש"ס ב"מ דף צ"ז בעל בנכסי אשתו מי מעל למעלו ב"ד כו' הרי דהיכי שההוצאה מרשות הקדש בא ע"י הב"ד רצה הש"ס לומר דהב"ד מעלו עייש"ה הנה לדעתי דדוקא לענין שיועיל קנין דרבנן צריך להטעם דהפקר ב"ד הפקר אבל בהפקעת קנין המעות א"צ לבוא להפקר המעות ואך דכיון דתקנו דמעות אינן קונות ושניהם חוזרים א"כ לא סמכו דעתייהו ובחסרון סמיכת דעת המקח בטל לגמרי אף מה"ת וכיון שהמקח בטל המעות ממילא חוזרין וכמבואר ודו"ק: (ח) כתב כ"ת דלפמ"ש הגאון מליסא ז"ל דכיון דע"י קנין דרבנן חשיב הפקר מה"ת שפיר מהני קנין דרבנן בחמץ לענין איסור ב"י דהוי אינו שלו מה"ת ע"י הפקר ב"ד דלפ"ז יש לדון להיפך דגם קנין מעות מהני בחמץ דאף דהפקיעו חז"ל הקנין מ"מ לא נעשה אלא הפקר אבל אינו שלו לענין ב"י וע"כ כוונתך הוא דאם ישראל מכר חמץ לישראל אחר ע"י מעות לבד והחמץ אינו ברשות המוכר שיזכה לו חצרו שניהם אינם עוברים. ולא אבין א"כ מה שכתבת דחייב משום קבלת אחריות דעל השני ליכא אחריות דלמוכר איתניס וגם לגבי המוכר מה דמיון זה לקבלת אחריות דהתם בק"א כיון שיצטרך לשלם רוצה הוא בהחמץ וקיומו משא"כ הכא כיון שהחמץ הפקר והמעות בין כך ובין כך צריך להחזיר מה לו בקיומו של החמץ. אולם בגוף הדבר כבר כתבתי דכיון דחז"ל הפקיעו הקנין המקח בטל מה"ת מצד חסרון סמיכת דעת והוא ברשות המוכר מה"ת ובלא זה פשיטא דהמוכר צריך לבערו דחז"ל אוקמוהו ברשות המוכר כאשר הי' מקדם והוא שלו מדרבנן עכ"פ כמו היכי שקנה חמץ ע"י קנין דרבנן ורק לענין דאורייתא צריכין לבוא לידי הפקר ב"ד וז"ב: (ט) תמה כ"ת על הגאון ז"ל דאי נימא דהפקר ב"ד מהני לענין שלא יעבור על ב"י איך עצינו ידינו ורגלינו בבהמ"ד דלמה יעבור על ב"י על חמץ שיש לו מקודם הפסח דבשעת ששית נעשה הפקר ב"ד ע"י האיסור דרבנן וכמבואר בש"ס דפסחים דף ו' עייש"ה ובפירוש רש"י ז"ל אולם לדעתי אמינא דכיון דחמץ בתוך הפסח בודאי אינו ברשותו ורק דמ"מ גזה"כ הוא דעובר בב"י דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו גלתה תורה דכל שאין ההוצאה מרשותו ע"י הבעלים עצמן ורק מחמת האיסור מעילא יצאה מרשותו חייב בב"י. ובזה יומתק סברת הר"ן בביטול דכיון דאיכא גילוי דעת מהבעלים שגם הוא מסכים לדעת התורה שיצא מרשותו מהני וכיון שכן לא מהני ההפקר ב"ד של שעה ששית כיון שאינו ע"י הבעלים והגאון מליסא ז"ל לא כתב כן דמהני ההפקר ב"ד לענין שלא יעבור בב"י רק לענין היכא שמכר על ידי קנין דרבנן דעיקר ההפקר של הב"ד בא ע"י הבעלים שאם לא הי' מוכר לא הי' הב"ד מפקירין את החמץ וכמובן וה"ז נכון לדעתי בחילוק הדברים: (י) כתב כ"ת ליישב ק' הקדמונים ז"ל הנ"ל דאף אי מעות קונות מה"ת י"ל דלא מעל משום דחז"ל הפקיעו הקנין. עפמ"ש בטעם דר' יהודה דבתקע בשופר של עולה יצא דר"י באמת לא ס"ל דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ורק דהרשב"א ז"ל כ' דהיכי דיתוקן על ידי