מצפה אריה נג

הי' נאמן מדאורייתא אך זה אינו דכיון דגם עתה היא נוטלת כתובתה מה לה אם מדאורייתא ואם מדרבנן ולא הפסידה כלום אף מדאורייתא וז"פ. וראיתי אח"כ שכן כתב בש"ש שמעתתא ז' פרק ג' ע"ש. אך לדעתי אכתי יש לעורר לדעת הרמב"ן ז"ל דבעד מפי עד כשהראשון מכחיש להשני שלא אמר לו כלל הראשון נאמן והקשו עליו מש"ס הנ"ל דאמר לדידה ולא אמר בב"ד דהוא פטור אלמא דאיהי מהמנת ותירץ הוא ז"ל בעצמו בחי' לשבועות דהכי פירושו דגמרא דכיון דאמר לדידה והיתה יכולה לבוא לב"ד להעיד ששמעה שמת והיתה מהימנת ולא הי' צריכה לשלוח אחריו שיעיד הוא לכן היא גרמה לעצמה שלא תהי' נאמנת ומשו"ה פטור ע"ש. ומעתה לפ"ז יש להקשות דאם נימא דאזלינן בתר דאורייתא למה הוא פטור הא אילו הי' הוא מעיד היה נאמן מדאורייתא והיא מדאורייתא אינה נאמנת כלל וגם הלא באמת אינה נוטלת כתובתה ולא שייך לומר דהיא גרמה בעצמה דהא מה"ת לא היתה נאמנת אפי' אילו היתה מעידה בעצמה והבן. אבל לפי דברינו למעלה ניחא דהתוס' לא כתבו אלא לר' מאיר אבל אליבא דרבנן דבעינן שיעיד בב"ד אזלינן רק בתר דרבנן ודו"ק. ולפי הנ"ל בחמץ בפסח לענין בל יראה צריך להיות נמי דניזיל בתר תרווייהו לחומרא וכל שמדאורייתא הוא שלו עובר עליו דהא קיי"ל דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכיון דבלא"ה אינו ברשותו ואינו ממון שלו ממש מאי מהני קנין דרבנן מ"מ הא בעצם הוי שלו מן התורה וכל היכא דלא בעינן שיהי' בפועל ממש רק בעצם אזלינן נמי בתר דאורייתא כאשר בארתי למעלה. וראיתי למג"א סי' תמ"ח שהביא בשם המ"ב דלכתחילה צריך להקנות להעכו"ם בכסף ומשיכה אבל בדיעבד סגי נמי בכסף לחוד דהא חמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם ובגילוי דעתי' סגי כמ"ש הרב"י סי' תל"ד ע"ש והוא עפ"י שהסביר הר"ן ז"ל בריש פסחים דביטול לא חשיב הפקר דהא הפקר צריך שלשה וגבי ביטול אמרי' דמבטלו בלבו אלא כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו בגילוי דעת דלא ניחא ליה סגי א"כ פשיטא דקנין דרבנן מהני דהא ליכא גילוי דעת יותר מזה דלא ניחא ליה. וצריך לברר עוד כוונת המ"א דאף בביטול לחודא לא סגי מדרבנן שהצריכו בדיקה היינו דחיישינן שמא לא ביטלו בלב גמור אבל במכירה דהוי מכירה גמורה מצד הדין בודאי חשיב גילוי דעת גמור וזה באמת סברא אלימתא מאוד. ובחדושי עמדתי על סברת הר"ן מפ' אלו עוברין דף ע"ו בסוגיא כיצד מפרישין חלה בטומאה דאמרי' הסם אליבא דר"א הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ממוני' היא ולסברת הר"ן ז"ל דכיון דבלא"ה אינו ברשותו סגי בגילוי דעת אמאי עבר על החמץ הזה שהפריש חלה והיא שייך לכהנים וברצונו ליתן לכהן אך אין הכהן רוצה ליקח כדי שלא יעבור בב"י וב"י והא אין לך גילוי דעת גדול מזה דלא ניחא לי' בהחמץ ואם אמרי' בכה"ג דעובר מחמת הואיל ואי בעי מתשיל עלה כ"ש דצריך להיות דלא מהני ביטול דאכתי לא יצא מרשותי' כלל ובכל רגע ורגע בידו לחזור מהביטול ולא תהא שאלה על חלתו דצריך פתח וחרטה יותר מחרטה על ביטולו וזה הוא דבר אשר ראוי לעורר עליו לדעתי: שבתי וראיתי דיש מקום בראש לומר וליישב דהא דאמרינן התם הואיל אי בעי מיתשיל עלה היינו דאי בעי מתשיל עלה אחר פסח ואז עוקר הדבר למפרע משא"כ בביטול דאף אם יחזור מהביטול עכ"פ אינו עוקר למפרע וגם על כרחך צ"ל הכי דהא התוס' ז"ל שם הקשו דאמאי אמרינן אבל אתה רואה של גבוה נימא נמי הואיל ואי במי מתשיל עלה ותירץ דהקדש ביד הגזבר לא אמרי' הואיל ושוב הקשו דנימא הואיל אי בעי פדה לה וכתבו בסוף דבריהם ועוד כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ולכאורה דבריהם סתומים דא"כ גבי שאלה נמי נימא כיון שנתחמץ שוב לא ישאל עלה ואם נימא דכיון דעכ"פ בידו לשאול יש לו שייכות עוד בהחמץ מקרי שלו גבי פדיון נמי נימא הכי וכבר כתבתי בזה בחי' שם. אולם לפי הנ"ל ניחא דאף כשיתשל לאחר הפסח יהי' שלו למפרע ולהכי חשיב טפי שלו משא"כ בפדיון דלא נעשה שלו למפרע ודו"ק. אמנם זה כבר אנכי עמדתי בהבנת דברי הר"ן ז"ל ואמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני לפי מה שכתבו האחרונים ז"ל אהא דאמרינן גבי חמץ בפסח דהוי אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אינו לאו משום דחמץ אסור בהנאה חשיב אינו ברשותו דהא אנן קיי"ל כר"ש דלאחר הפסח מותר ובפסחים דף כ"ז אמרי' דלר"ש חשיב חמץ של הקדש דבר הגורם לממון וכממון דמי אלא משום מצות ביעור חשיב אינו ברשותו דהא אי אפשר להשהותו עד לאחר הפסח ובתוך הפסח אסור עיין בדבריהם. ומעתה כ"ז אם נימא דצריך ביעור אבל אם נימא דבביטול בעלמא סגי לי' ואין צריך לבערו כלל א"כ שוב הו"ל ברשותי' דהא מותר להשהותו עד לאחר הפסח ואז יהי' מותר בהנאה ולפ"ז קשה איך הרכיב הר"ן ז"ל שני דברים שאינן בנושא אחד דאם בביטול סגי שוב חשיב החמץ ברשותי' ושוב לא מהני ביטול וזה הוא תמי' לדעתי. והנראה לפע"ד כעת בישוב דברי הר"ן דסבירא לי' ז"ל דהא דאמרינן דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו אין הפירוש כמו שהבאתי למעלה בשם האחרונים דמחמת שהוא מחויב לבערו חשיב אינו ברשותו אלא לעולם מחמת שהוא אסור בהנאה חשיב אינו ברשותי' ומה שהקשו המה ז"ל הא מותר לאחר הפסח וגבי חמץ של הקדש אמרינן דלר"ש חשיב כממון. לדעתי יש לחלק דבשלמא לגבי הקדש שפיר חשיב ממון דלהקדש ליכא איסור הנאה וכיון דלאחר הפסח מותר יש להחמץ שיווי להשהותו עד לאחר הפסח אבל שאר חמץ כיון שבתוך הפסח אסור בהנאה ולאו בר דמים הוא כלל ואין לו שום שיווי וגם הוא הפקר לכל ואין הבעלים רשאים לעכב על כל הבא ליטלו או לשורפו דהא אם יעכב פשיטא דיעבור על ב"י וב"י חשיב בתוך הפסח כהפקר גמור משו"ה גם לאחר הפסח לא חשיב שלו והוי הפקר דהואיל שכבר יצא מרשותי' בתוך הפסח ונפקע שם בעלים מיני' שוב אינו חוזר לאחר הפסח להיות נכנס לרשותי' דכיון דפסקי' שם בעלים מיני' פסקי' לגמרי. ונראה לדעתי שדבר זה תליא במחלוקת בין הרשב"א והר"ן ז"ל בנדרים דף פ"ה שהביא הר"ן ז"ל בשם הרשב"א דמהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול בעל כרחו ואינו יכול לעכבו אע"פ שיכול לישאול על נדרו השתא מיהת הא לא איתשל מיהו היכא דאיתשול חייבין לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשול הוויין הנך פירות כאילו לא איתסרו מעולם. והר"ן כתב על זה ואני מסתפק לפי משעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוציא שאלה בהפקר ע"ש ונראה שתוכן הענין כך הוא שהרשב"א ז"ל סובר שכל שההפקר נעשה ע"י איסור הנאה אינו נמשך ענין הפקר יותר מהענין של איסור הנאה וכשנעשה מותר בהנאה נפסק עמו גם ענין ההפקר ואף שמתחלה הי' הפקר לכל והרוצה ליטלו הי' יכול ליטלו בע"כ מ"ע כיון שזה לא הפקירו בפירוש רק לא הי' יכול לעכב משום שהי' אצלו איסור הנאה כשבטל הטעם בטל הענין אבל הר"ן ז"ל סובר דלא כן הוא אלא כל שנעשה הפקר פעם אחת מחמת שנעשה איסור הנאה אף כשנתבטל האיסור הנאה חשוב הפקר כיון שהי' שעה אחת הפקר אינו