מצפה אריה נב

קונה לענין מעילה נמי בעינן משיכה דוקא והרי גם מצינו מ לאל הדקה מרא ל הא הקנו בב"מ דף צ"ט גבי השואל קרדום כו' דלר' אלעזר דאמר כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים מעל דלענין מעילה אזלינן בתר תקנתא דרבנן ע"ש. ולפי מ"ש המחנה אפרים והגאון מליסא אפשר לומר דבמעילה אזלינן בתר תרווייהו לחומרא ובין שהוציא ע"י קנין מעות דהוי מדאורייתא ובין שהוציא ע"י משיכה דהוי דרבנן חייב במעילה והטעם בזה דהא כל היכי דחז"ל עשו תקנה נגד דאורייתא על כרחך אתה צריך לומר הפקר ב"ד הפקר א"כ גבי מעילה כל דאיכא הפקעת הרשות מועיל בו דהא נפקא מרשות הקדש ודו"ק. ואם כה נימא היה אפשר להמציא חדשות לפי מה שסיים הגאון מליסא ז"ל שם דגבי חמץ נמי כיון דקנין דרבנן חשיב הפקר לענין דאורייתא מהני ג"כ קנין דרבנן שלא לעבור עליו בב"י וב"י דהא עכ"פ כבר יצא מרשותו ע"ש. מעתה י"ל ג"כ להיפך דגם קנין מעות לחוד מהני לגבי חמץ שלא לעבור עליו בב"י וב"י ואף דחז"ל הפקיעו הקנין ע"י הפקר ב"ד הפקר מ"מ לא נעשה אלא הפקר אבל לא חשיב שלו שיעבור עליו בב"י וב"י. אך לכאורה ז"א דכיון דחז"ל הפקיעו קנין מעות והמקח בטל אם כן אחריותו עליו ועכ"פ לא גרע מחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות דעובר עליו מדאורייתא. אך מ"מ יש נ"מ לדעת המג"א דחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות אם הלך זה הישראל והפקיד אותו אצל עכו"ם אחר והעכו"ם קיבל עליו אחריות שוב אינו עובר עליו הישראל א"כ לפי הנ"ל אם מונח חמץ של ישראל בבית עכו"ם ומכרו הישראל המפקיד לישראל אחר בקנין מעות שניהם אינם עוברין עליו בב"י וב"י דהרי חז"ל הפקיעו הקנין ע"י הפקר ב"ד וחשיב הפקר לענין דאורייתא ומ"מ נשתקע הדבר ולא נאמר ולא באתי רק לעורר. והנה על גוף הדבר שהחליט הגאון מליסא ז"ל דהפקר ב"ד מהני לגבי חמץ דאינו עובר עליו אנכי הקשיתי זה זמן רב לפי מה דאיתא בריש פסחים דף ו' ע"א דבשעה ששית כיון דאיסורא דרבנן רביע עלי' לא מצי מבטל לי' וכדרב גידל ופירש רש"י שם דהפקר ב"ד הפקר א"כ איך מצינו ידינו ורגלינו בבהמ"ד לומר דעל חמץ בפסח שנתחמץ מקודם פסח עוברין בב"י וב"י נימא דבשעה ששית נעשה הפקר ע"י איסור דרבנן דחשיב הפקר ב"ד ובשעה שהגיע זמן ביעור חמץ מדאורייתא כבר הוא אינו שלו ולמה יהי' עובר עליו אלא נראה מזה דהפקר ב"ד לא מהני לענין חמץ ללאו דב"י וב"י רק לענין קידושי אשה ומטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדפירש"י ז"ל התם. איברא דהתוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה הפקר כתבו אבל מן הטהור על הטמא ליכא למימר דאפקוה מרשותי' בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו ע"כ. כן אפשר לומר לענין חמץ דלא אמרי' הפקר ב"ד רק גבי קדושין דאפקוה רבנן כסף קדושין מהאשה אבל לענין בל יראה לא אמרינן הפקר ב"ד כיון דעדיין מוטל עליו לבערו כסברת התוס' ודו"ק. ואשר אנכי אחזה ליישב קושיות הקדמונים דאמאי לא נימא דאף דמן התורה מעות קונות מ"מ כיון דחז"ל הפקיעו הקנין גבי מעילה נמי לא מעיל עד דמשיך. לפי מה שהעליתי בחידושי בהא דאמרינן בראש השנה דף כ"ט א"ר יהודה שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה כיון דמעל נפקא לחולין שלמים דלאו בת מעילה הוא לא יצא. מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע ע"ש: והנה צריך להבין טעמא דר"י ואמרתי דבאמת ר' יהודה סבר בגיטין דף כ"ה דלא חיישינן למצוה הבא בעבירה אך הרשב"א כתב דהיכא דעבירה תליא בעשיית המצוה דאם נימא דלא יצא הוי תקון העבירה כול' עלמא ס"ל דמצוה הבא בעבירה לא חשיב מצוה עיין בישועת יעקב הי שופר שכתב ג"כ דמשו"ה גבי שופר אמרינן דלא יצא ומעתה גבי שופר של עולה סבר ר' יהודה שפיר דיצא דבמעילה לא שייך לומר הכי דאנן קיי"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל רק בשוגג כיון שמעל נפקא לחולין וחזינן דכן גזרה התורה דאף דלולא המעילה אין בכחו כלל להפקיע הקדש מקדושתו מ"מ כיון דבדעתו היה להוציא מרשותי' לרשות אחרת בזה גופי' הוא מועל ומהני מחשבתו ועי"ז נתחייב במעילה א"כ ענין המעילה הוא לעולם על זה האופן ולהכי לא שייך לומר דנימא דלא יצא כדי לתקן העבירה דהא בכל מעילה היה אפשר לנו לומר כן וגם מצד הסברא בודאי הוי אמרינן הכי כיון דבמזיד אינו מתחלל כלל אלא דרחמנא גלי להיפך דמהני מחשבתו והקדש יוצא לחולין כדי לחייבו במעילה ומשו"ה סבר ר' יהודה דבשופר של עולה יצא וזה נכון. ועתה עלה על רעיוני ליישב בזה האופן קושיא הנ"ל דאף דחז"ל הפקיעו קנין מעות מ"מ גבי הקדש מעל דהא בלא"ה אין הקנין מוציא לחולין דהא במזיד אינו מתחלל אלא תורת מעילה היא שמוציאו לחולין במה שעלה במחשבתו בשוגג להוציא מרשותי' לכן לא שייך לומר בזה דחז"ל הפקיעו הקנין דהא מדאורייתא נמי לא קני אלא מחמת שבדעתו הי' להוציא מרשותי' גזרה התורה שחייב בקרבן מעילה וע"י מעילה יוצא הקדש לחולין ולהכי סגי אף בקנין דאורייתא כיון דבעצם הוי קנין שפיר מהני לענין מעילה אף דלא קנה ממש כיון דבכל מעילות דעלמא נמי לא הי' קונה בפועל ממש לולא המעילה והבן. וכעין זה יש לנו לבאר הא דאמרינן בשבועות דף ל"א ואינה נוהגת אלא בראוי להעיד לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך וראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא ע"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזיא חזיא ורבנן הוא דפסלוהו וכ' בתוס' דאע"ג דלקמן אמרינן הכל מודים בעד מיתה שחייב משום דרבנן אכשרוה. בתר תרווייהו אזלינן כיון דמדרבנן מועלת עדותו הרי יש כאן הפסד ממון והכא אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותן מ"מ כיון דמדאורייתא מהני חייב. והרשב"א ז"ל בחי' תמה דמ"מ כיון דפסלוהו רבנן אפי' יגיד לא יתחייב ממון למה יגיד הלא לא חייבתו התורה אלא המפסיד ממון בכפירתו וע"ש ברשב"א שדחק מאוד כמו שכתב בעצמו ולדעתי נראה לומר דר"פ וראב"י פליגי אליבא דר"מ דהא איהו הוא דקאמר רישא דמתני' כדתנן דברי ר"מ ור' מאיר הא סבר התם במתניתן דחייב בין בפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד וכשכפר שלא בפני ב"ד ג"כ לא הפסיד בעדותו ממון בפועל דהא אילו הי' מעיד ג"כ לא מהני עדותו וכיון דמ"מ חייב עכצ"ל דכל שנשבע לשקר בדבר עדות בעניני ממונות חשיב שבועת העדות אף דהגדתם לא היה מהני בפועל א"כ שפיר סבר ר"פ דלדידי' גם משחק בקוביא חייב דכיון דלא בעינן הפסד ממון בפועל רק שהשבועה יהי' בדבר שעצם הוא ממון אזלינן נמי בתר דאורייתא דאף דחז"ל פסלוהו מ"מ מדאורייתא כשר הוא והיה חייב לו בעצם ודו"ק: והנה אנכי בעת למדי גמרא דשבועות עמדתי על דברי התוס' הנ"ל מהא דאמרינן לקמן הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר בב"ד דתנן מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם וכבר נודע דעת הפוסקים ז"ל דעד מיתה נאמן ביחיד מדאורייתא אבל עד פסול אינו אלא מדרבנן לכולא עלמא ע' אהע"ז סי' י"ז. ומעתה לפי מה שכתבו התוס' דבתר דאורייתא נמי אזלינן אמאי פטור כשאמר לדידה הא איהי אינה מהימנת רק מדרבנן ואיהו