מצפה אריה נא

בשכירת קרקע קנין כסף ואינו דינו כמכירת קרקע דבעינן דוקא שטר בעכו"ם וכמבואר כ"ז בחו"מ סי' קל"ב ועיין בקצה"ח שם שהביא ראי' ממ"ש התוס' והרא"ש בב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה בלן שהקשו וכו' אתותב ר' יוחנן ממתניתין וי"ל דר' יוחנן מוקי לה בבלן עכו"ם אם כן מוכח בהדיא דשכירות קרקע קונה גם בעכו"ם בכסף. ולי נראה כי אף אם דבר חכמה דבר הגאון בזה מ"מ יש לדחות ולומר דהתם טעמא אחרינא הוא דבבלן דוקא לא בעינן שטר ומשום כיון דעיקר הטעם הוא דעכו"ם מישראל או ישראל מעכו"ם אינם קונים זה מזה בכסף לחוד משום דעכו"ם אינו סומך דעתו אלא בשטר א"כ זה לא שייך בבלן דדרך המרחצאות להיות דמיו קצובים לכל מי שרוצה לרחוץ בשוה וכדלישנא דמתני' דשם הרי מרחץ לפניך הכנס ורחוץ ע"ש ומשו"ה מהני קנין כסף אף לגבי עכו"ם דבכה"ג אינו שייך לומר דהמשכיר אינו סומך דעתו ולא גמר להקנותו אלא בשטר כיון דקייצו דמייהו ומבואר בב"ב דף פ"ח דכל היכא דקצייהו דמייהו לא בעינן כלל דעת המוכר כדאמרינן התם גבי ההוא גברא דאתי קרא לנהרדע' ע"ש היטב אבל בשאר שכירות קרקע אפשר להיות דבעכו"ם אינו קונה אלא בשטר אבל מ"מ משמע הסכמת האחרונים דשכירות קרקע נקנה בכסף בעכו"ם עיין בדבריהם. ולכאורה יש לפקפק בעובדא דידן ולומר דכאן דנכתב שטר ולא נכתב כהלכתו גרע טפי דיש לחוש ביותר דלמא העכו"ם אינו סומך דעתו לקנות אלא בשטר וכן דעת הפוסקים בכיוצא בזה גבי ראה את המציאה ונפל עלי' דגלה דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני' עי' חו"מ סי' רס"ח. אך גם זה אינו דמכירת חמץ אשר גם העכו"ם יודע שהישראל עושה המכירה רק מחמת איסור חמץ לא שייך לזה כלל וכן ראיתי בס' זית רענן מגדול אחד מפולין שגם הוא כתב כן. ועתה נראה כא מה שמפקפק כ"ת על השטר מכירה אשר היה בחתימת יד השליח ולא נזכר בתוכו שהוא מוכר עפ"י כח והרשאה שיש לו מהבעלים שלהם לא ידעתי מה ריעותא יש בזה ומה לו להקונה אם הוא מוכר את שלו או הוא מוכר של חבירו בתורת שליחות ואם באנו לחוש למ"ש הגאון מליסא דאין השליח יכול לחתום על השטר מכירה כיון דכל שטר בעינן שיהא מוכח מתוכו וזה לא חשיב מוכח מתוכו ע"ש גם אילו היה נכתב בהשט"מ שהוא מוכר עפ"י כח והרשאה גם כן לא הי' מהני לדעתו דעכ"ז אינו חשיב מוכח מתוך השטר בעצמו דדלמא הוא משקר וא"כ צריך להראות את הכח והרשאה. ותו לא חשיב מוכח מתוכו גם לא על מדוכה זו עמד הגאון מליסא כאשר מבואר שם אלא שסבר דאינו רשאי השליח לחתום כלל השטר מכירה רק על המשלח לחתום בעצמו ובלא"ה לא מהני עיין בדבריו ולא ידעתי אנה מצא מקום בדבריו לפרש כן כוונתו. והנה גוף דברי הגאון מליסא המה תמוהים בעיני ואנכי עומד ומשתומם פה קדוש יאמר דבר זה דפשיטא דשטר בחתימת יד של השליח הוא שטר מעליא וכן איתא בהדיא בשו"ע חו"מ סי' קס"ב ס"ק י"א אמר לאחד מכור שדה זו ולא פירש ואפי' מכר למאה ממכרו קיים בד"א כשמכר בשטר אחד או בב' שטרות והחתימם השליח כו' אלמא בהדיא שהשליח יכול לחתום השטר וגם הטעם שכתב הגאון ז"ל דלא חשיב מוכח מתוכו הוא תמוה דהא דקיי"ל בעלמא דכל שטר בעינן שיהא מוכח מתוכו פירושו שיהי' מוכח למעשה המכירה דהיינו מי הוא המוכר ומי הוא הקונה לאפוקי כשיש בעיר שני יוסף בן שמעון אינו מוכח מי הוא הקונה או המוכר אבל אם יש כח וזכות להמוכר למכור גם אם יש כאן עכובים אחרים עפ"י דת שאין בידו למכור על כל אלה לא בעינן שיהי' מוכח מתוך השטר אלא צריך שיתברר הדבר בב"ד תדע דלא משכחת לה כלל דאפילו אם אדם מוכר שדה של עצמו מי יימר שיש בידו למכרו דלמא יש עליו עוררין וגם נתינת המעות ושאר תנאים אשר התנו בהשטר מכירה שצריך הלוקח לקיים מי יימר שנתקיימו אלא פשוט דכל זה לא בעינן שיהא מוכח מתוכו ודי שיתבררו אח"כ בב"ד ומוכח מתוכו לא בעינן רק על מעשה המכירה וזה ברור: ומ"ש המק"ח ראי' לדבריו מהא דקיי"ל בגט דאם כתב בכתב ידו כשר מדאורייתא ולא אשתמיט שום פוסק לכתוב דאם עשה שליח לגרש שיהי' הגט כשר בכתיבת יד השליח בלא עידי חתימה ובלא עידי מסירה אלא ודאי כדכתיבנא עכ"ל ולדעתי אין לדמות כלל שליח הגט לשליח דעלמא דבמקח וממכר השליח הוא המוכר והמקנה והוא במקום הבעלים קאי וגם אם כותב בהש"מ שהוא מוכר עפ"י שליחות ובכח והרשאה מהמשלח מהני לכן יכול נמי השליח לחתום השטר אבל בגט אשה המגרש הוא הבעל ולא השליח והוא לא נעשה שליח אלא על כתיבת ונתינת הגט אבל לא על גוף הגירושין כי דבר זה לא נמסר לשליח ומשו"ה אינו יכול השליח לחתום הגט. ולא מלבי הוצאתי סברא זו אלא כן מפורש בס' מחנה אפרים בה' שליחות סי' כ' וז"ל לענין מ"ש חד מרבוותא שאם השליח רוצה לקנות לעצמו תכה בהם ע"י אחר ומדמה זה להא דאמרינן סוף פ"ב דגיטין הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה וע"ז כתב הגאון ז"ל ואיכא למידחי דהתם גבי גט הבעל הוא דקא מגרש לה שאין אדם מגרש אשת חבירו ואין זה נעשה שליח אלא כדי להוליכו לאשה אבל הכא גבי מקח וממכר טעמא אחרינא איכא דבעינן קונה ומקנה וכיון שזה השליח במקום בעלים עומד אינו יכול להקנות לעצמו שאין כאן קונה ומקנה אלא הוא מקנה לעצמו עכ"ל ע"ש הרי מבואר כמו שכתבתי ודו"ק: והנה לענין אי מהני קנין דרבנן כמו קנין אגב או סימטותא לגבי דאורייתא כבר דברו מזה הקדמונים וגם גדולי האחרונים הרבה וכמעט לא הניחו מקום להתגדר בזה והרואה יראה אשר גם המה ז"ל לא העלו דבר ברור והסוגיות סותרות מאוד. ויען כי רצון כ"ת אשר אשתעשע עמו בענין הזה הנני למלאות מבוקשו וזאת אשר עלה במצודתי. המק"ח שם חידש לומר דהא דקיי"ל דהפקר ב"ד חשיב הפקר מדאורייתא אינו אלא דיש כח ביד חז"ל להוציא הדבר מרשות הבעלים שיחשב הפקר לענין דאורייתא אבל אין כח ביד חכז"ל להוציא הדבר מרשות זה ולהעמידו ברשות חבירו שיהי' נעשה מדאורייתא של חבירו מחמת האי סברא הפקר ב"ד הפקר דאין כח ב"ד יפה כולי האי מדאורייתא עיין בדבריו. ודבר גדול דבר הגאון ז"ל. אולם כבר קדמוהו בעל מחנה אפרים בה' מכירה סי' ב' וז"ל וליישב מה שהקשינו כו' נראה דגבי מעילה כל שהוציא מרשות לרשות אפי' בקנין דרבנן הרי יצא מרשות הקדש אבל הכא שהתורה אמרה ליקח לולב לעצמו בענין שיהא לקיחה מה"ת ועיין בתשו' הרמב"ן ז"ל סי' רכ"ה ובדברי הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך שנראה כמ"ש דוק ותשכח עכ"ל. ונראה דכוונתו ג"כ על דרך המק"ח דלענין הפקעת הרשות אמרינן הפקר ב"ד הפקר לענין דאורייתא אבל היכי דבעינן שיחשב שלו לא מהני האי טעמא דהפקר ב"ד לענין דאורייתא ודו"ק. הנה הקדמונים ז"ל הקשו דמאי פריך הגמרא שם בב"מ לר' יוחנן דאמר מעות קינות ממתניתן דנתנו לבלן מעל דוקא בלן אבל מידי אחרינא לא מעל עד דמשיך דמאי פרכא הוא זו הא י"ל דנהי דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה מ"מ כיון דחז"ל עקרו הקנין מעות ואמרו רק משיטה