מצפה אריה ה

אמאי איצטרך לאשמועינן דכי היכי דעיקור פסול בשחיטה פסול נמי במליקה מאין הי' לנו להכשיר במליקה כו' וכן תימא דקאמר בסמוך למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אבל למ"ד יש שחיטה יש עיקור היאך תליא זה בזה מ"מ הא אסור משום טריפה ע"ש בתוס' ואמרתי דלרש"י לשיטתי' לא קשה כלל דהוא ז"ל כתב לקמן דף כ"ח ד"ה אין שחיטה ואין נבילת העוף קרוי נבילה אלא אם מתה מאליה או הרגה אבל נחירה או עיקור סימנים כשר בו וכן כתב שם בסמוך וז"ל ואין כשר בו אלא נחירה או עיקור אלמא סביר' לרש"י ז"ל דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת עיקור סימנים מכשירתו כמו נחירת סימנים ע"ש. ולפ"ז נראה לפע"ד דיש לפרש סוגיית הש"ס עפ"י דרך זה דלרב אחא דסבר דרמי ב"י סבר אין שחיטה כו' מיירי רמי בר יחזקאל דוק' היכא שעקר בידים הסימנים דבכה"ג מה"ת זו היא שחיטה מעליא והכשירתו בכך ורק מדרבנן בעי' שחיטה דוק' לכן סבר רמי בר יחזקאל דעכ"פ אינו פוסל מה שעקר מתחילה דנימא דלא מהני שוב שחיטה אח"כ אלא אמרי' אם שחט אח"כ הסימנים מהני ובשלמא לאחר נחירה לא מהני שחיטה מדרבנן אף דמדאוריית' חשיב נחירה ג"כ הכשר הוא משום דל"ש שחיטה כלל כיון דכבר נחתכו הסימנים אבל אחר עיקור. שהסימנים עצמם עודנם שלמים וקיימי' ושחיטה מעליותא הוא שפיר מהני שחיטה אח"כ להתיר גם מדרבנן. ולרב אחא הא דקאמר רמי ב"י אין עיקור סימנים בעוף לא מיירי רק שעקר בידים אבל אם נשמטו הסימנים מאליהם מודה דהוה טריפה ובזה אין חילוק כלל בין בהמה לעוף. ורב אשי סבר דאדרבה איפכא מסתבר' דרמי ב"י סבר כמ"ד דיש שחיטה לעוף דאיכא למימר דהכי אגמרי' אבל למ"ד אין שחיטה מהיכא קא גמר לה מבהמה כולא מלת' כבהמה ולרב אשי אין חילוק כלל בין היכא שעקר בידים להיכי דנשמטו מאלי' דלמ"ד יש שחיטה פשיט' דאין חילוק כלל דבין כך ובין כך הא הוי טריפה ואי דרחמנ' אגמרי' דבעוף אין עיקור אין חילוק בין מעקר בידים או נשמטו מאליהם ובכל גווני אגמריה דאין עיקור ולמ"ד דאין שחיטה ג"כ אין חילוק ובכל גווני פסול דהיכ' דנעקרו מאליהם פסול מה"ת ובעקר בידים פסול מדרבנן דגמרי מבהמה זהו אשר האיר ה' את עיני וזכיתי לברר שיטת רש"י ז"ל ולהסיר מעליו כל התלונות של התוס' ז"ל דלפ"ז קושייתם הראשונה נמי לא קשה כלל דהא דקאמר רבין בר קיסי דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור לא אמרן אלא במליקה סבר דמיירי היכא שעקר בידים דפשיט' דיש לחלק בין שחיטה למליקה כיון דאינו אלא פסול דרבנן למ"ד אין שחיטה כו' להכי שפיר כשר במליקה ודו"ק היטב כי הדברים נכונים בעזה"ש: ולפי האמור נדחית ראיית הש"ש לגמרי דרש"י ז"ל קאמר ולית הלכת' כרמי ב"י אליבא דרב אשי דסבר דרמי אית ליה יש שחיטה לעוף מן התורה ורק דרחמנ' אגמריה דבעוף אין עיקור וא"כ לפ"ז אין חילוק כלל בין היכי שעקר בידים לנשמטו מאליהם וא"כ קשה מהא דתני' שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה. וע"ז תירץ רש"י דבריית' סבר כמ"ד אין שחיטה כו'. ומעתה כיון דהבריית' קתני דנמצאת הגרגרת שמוטה דהיינו נשמטו מאליהן פשיט' דלכ"ע פסול מה"ת ואדרבה למ"ד אין שחיטה גרע טפי כיון דלדידי' העיקור הוא ג"כ הכשר של עוף א"כ כשנעשה מאליה בלי כח גברא פשיט' דפסול כמו נשחטה מאליה. ולהכי כשלא ידעינן אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה הוי ספק. דאוריית' ושפיר תני כל ספק בשחיטה פסול: ואמינא דמ"מ יש לקיים ראיות הש"ש מהא דאמרי' שם בחולין דף י' כל ספק בשחיטה לאתויי מאי לאו כה"ג ודחינן לי' לאתויי ספק שהה ספק דרס ולמ"ד אין שחיטה כו' שהייה ודריסה בודאי אינו אלא מדרבנן. ואף דיש לדחות ולומר דאטו כל ספק בשחיטה בעוף קתני הא כל ספק בשחיטה קתני סתמא וי"ל דמרבינן ספק שהה ספק דרס בבהמה מ"מ הא לא משמע הכי: והנה כל זה הוא לפי מ"ש התוס' בנדה שהבאתי לעיל דהא דאסרו חז"ל בהמה קודם ח' ימים הוא משום דחששו למיעוט המצו' דשכיח נפלים טובא. אבל התוס' בחולין דף י"א ד"ה לר' מאיר בסוף דבריהם כתבו דעיקר הגזירה הוא באדם דחששו לענין חליצה שמא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקלקול דהוי איסור ערוה גזרו נמי בבהמה דאי לא הא לא קיימי הא אי נמי גזרו בבהמה נמי בבריא שלא יבוא לשחוט נמי חילה דקרוב לפיהק ומת ע"ש ולפי דבריהם אלו משמע דליכא בזה כלל אפילו חשש דאורייתא ואינו אלא גזירה דרבנן ופשיטא דלפ"ז צריך להיות דעכו"ם מסל"ת מהימן: והנה הגאון בעל דגול מרבבה ז"ל כתב להעיר דמש"ס דר"ה דף ז' ע"א משמע דאיסור תוך ח' ימים הוי מדאורייתא דאמרינן התם בכור מאימתי מוכין לו שנה אביי אמר משעה שנולד וראב"י אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום ופריך בע"מ מי מצי אכיל לי' ומשני דקים לי' שכלו חדשיו ומדפריך בע"מ מי מצי אכיל לה משמע דמה"ת אסור וכבר הרגיש בזה בספר ט"א וכתב להוכיח מזה דאכילת בכור בתוך שנתו ג"כ אינו אלא מדרבנן. אבל לדעתי נראה לישב לפי מה שכתבתי בחידושי לישב קושית האחרונים בהא דאמרינן בקידושין דף נ"ו ובחולין דף קט"ו לא אמרה תורה שלח לתקלה הא לבטל איסור לכתחלה דעת רוב הפוסקים דאינו אסור אלא מדבריהם ומן התורה מותר וכי משלח נתבטל ברוב וליכא אלא איסור מה שמבטל לכתחלה דמותר מה"ת. ואמרתי ע"ז דנהי דמותר מה"ת לבטל נמי לכתחלה מ"מ היכא שצוותה התורה לעשותה בתורת מצוה מסתמא אין שום תקלה בזה דאין תקלה מצוה ות"ל מצאתי אח"כ להאי סברא בחי' הרשב"א בחולין דף צ"ח ע"ב בסוגיא דזרוע בשלה דאמרינן התם חידוש הוא וכתב הוא ז"ל והא דאמרינן חידוש היא שחידשה בו תורה שזה מצוה לבטל מה שאין כן בשאר אסורין דמ"מ גנאי היא לבטל איסור לכתחלה וכאן מצוה לבטלו עכ"ל הרי כתב בהדיא דאף דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחלה מ"מ גנאי הוא לומר שמצוה לעשות תקלה וכן אפשר לומר נמי הכא דאף דבעלמא מה"ת מותר לאכול תוך ח' מ"מ לגבי מצות אכילת בכור תוך שנתו אין לחשוב זיין ימים אלו למצות אכילת בכור דפשיטא דליכא עכ"פ מצוה לאכול היכא דיש חשש איסור וטוב יותר לשהות עד לאחר ח' ימים ודו"ק: ובגוף הדבר אני נבוך דהאיך אפשר כלל לומר דאיסור אכילת בהמה תוך ח' ימים הוי מה"ת דאם כה נימא על כרחך הא דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה מיירי בנודע שכלו לו חדשיו דבסתם וולדות לא צריך קרא לאסור לגבוה דהשתא להדיוט אסור לגבוה מבעי' כדאמרינן בתמורה דף כ"ב ובמנחות דף ה' ע"ב ואם מיירי הקרא רק בכלו לו חדשיו איך קאמר רשב"ג כל ששהה ח' ימים בבהמה אינו נפל דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה הא אף לדידיה על כרחך אתה אומר דהקרא לא מיירי רק בודאי כלו לו חדשיו דלאו מטעם ספק נפל הוא אלא מטעם גזירת הכתוב אלא מוכח מזה שסובר רשב"ג דהקרא מיירי בסתם וולדות וכל עיקר הטעם בזה הוא משום חשש נפל ואף דגם דפשיטא היכא דכלו לו חדשיו ג"כ אסור לגבוה עד ח' ימים כבר כתב המהריט"א ז"ל דצ"ל דלא חילק הכתוב בין אם כלו חדשיו אם לא כלו חדשיו אבל עיקר