מצפה אריה מז

לוקה מדברי התוס' שם דף ט"ו גבי אונס שגירש וז"ל וליכא למימר יבא עשה וידחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל דכיון דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל עכ"ל אלמא מזה בהדיא דבכה"ג לוקין אותו כמו שכתבתי. אך כד מעיינת בי' שפיר ניחא דכהן שגירש שאני דכיון דגבי דידה ליכא עשה שוב אין העשה דוחה גם הלאו שעליו דהרי כתב הראב"ד ז"ל דבאיסורי כהונה איכא נמי לאו דלא יחלל ולפ"ז יש להקשות מאי פריך הש"ס ביבמות דף כ' דבאלמנה מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת הא איכא שני לאווין וידוע שיטת הר"ש מקינון דאין עשה דוחה שני לאוין. ונראה שהגאון בעל פמ"ג בספרו הנכבד שושנת העמקים הרגיש בזה שכתב דדוקא בביאת איסור הוא דהולד וגם היא נעשו חללים איכא לאו דלא יחלל אבל כל היכא דאמרי' דעשה דוחה ל"ת והיא ביאת התר שוב לא נעשו חללים כלל ושוב ליכא לאו דלא יחלל ע"ש. ומעתה שפיר פריך הש"ס וליתי עשה ולדחי ל"ת וליכא לאו דלא יחלל דהא זה בזה תליא ולא נעשו חללים ולפ"ז ברור לדעתי דלא אפשר לומר כן אלא במצות יבום דהיא אינה יכולה לומר לא בעינא וביאת התר הוא ולא נעשו חללים כלל אבל גבי אונס כיון דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה דהיינו דבדידה ליכא עשה חשיב ביאת איסור והיא נתחללה בביאתו. וכיון דאף אם נימא דגבי' דידי' העשה דוחה לל"ת ג"כ נעשו חללים שוב איכא נמי לאו דלא יחלל וממילא אין העשה דוחה כלל דהא אין העשה דוחה שני לאווין ולהכי שפיר חשוב מבטל ודו"ק. ודע שגוף דברי התוס' שכתבו דיבוא עשה וידחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל תמוה מאוד דלאוי פסולי כהונה והעשה דהיינו קדושים יהי' חשוב ל"ת ועשה השוה בכל ולא דחו להו עשה וכ"ה בהדיא ביבמות דף כ' אהא דפריך התם אלמנה מן הארוסין יבוא עשה וידחה ל"ת. משני רבא אלמנה מן הארוסין נמי איכא עשה ול"ת דכתיב קדושים יהי'. וע' תוס' ב"מ דף ל' ד"ה הא שכתבו דלאוי דפסולי כהונה חשיב ל"ת ועשה השוה בכל משום דגם הנשים מוזהרות עליהם כמו אנשים. וכאשר בנותי בספרים מצאתי בהגהת הב"ח שהגיה דברי התוס' דעשה שאינו שוה בכל הוא כצ"ל ונראה שהרגיש בזה ומשו"ה הגיה כן ולפי גרסתו כך הוא כוונת התוס' דליכא למימר דיבוא עשה וידחה ל"ת משום דהעשה דלו תהי' לאשה לא הוי שוה בכל דאי אמרה כו' ולפ"ז מוכח א"כ שדעת התוס' דקדושים יהי' לא חשיב עשה וכמו דהדר בי' רבא שם ביבמות. אמנם התוס' ביבמות ריש פרק יש מותרות בהא דפריך התם הגמרא טעמא דנשא הא קידש אתי עשה ודחי ל"ת והא כולי' פירקן עשה ול"ת הוא ולא אתי עשה ודחי ל"ת כתבו וז"ל פי' בקונטרס כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן. ואין נראה דבחללה איכא נמי עשה דקדושים יהי' אלא אאיסור ממזרת קאי ע"כ. לכאורה אין הבנה לדבריהם דהא הגמרא קאמר בהדיא דבקידש ליכא אלא ל"ת לחודא והיינו כמו שהדר בי' רבא לעיל דקדושים יהי' ל"ח עשה ואיך כתבו דבחללה איכא נמי עשה. אך הב"ח בהגהותיו ובעל שושנת העמקים שניהם לדבר אחד נתכוונו דדעת התוס' דהא דהדר בי' רבא לעיל ממאי דמשני דבאלמנה מן האירוסין איכא נמי עשה דקדושים יהי' הוא רק באלמנה לכה"ג אבל בכהן הדיוט ד"ה מודים דאיכא עשה דקדושים יהי' אך בעל שושנת העמקים כתב ע"ז ודוחק וגם הב"ח תמה ע"ז ע"ש. ואנכי הרואה דאף דלא ניחא להו להני רבוותא לפרש כן כוונת התוס' מ"מ כן הוא האמת שכן כתבו בהדי' התוס' בב"מ דף ל' ד"ה הא שהקשו אמאי דאמרי' התם כהן בבית הקברות הוי עשה ול"ת והא ביבמות דף כ' חשבינן אלמנה לכה"ג אלא ל"ת לחודא והא איכא עשה דקדושים יהי' ותירצו וז"ל דקדושים יהי' לא קאי רק אמה דכתב בהאי פרשה ע"כ הרי דבריהם ברורים דלא קאי רק אכהן הדיוט ולא אאלמנה לכה"ג. ומה שהקשה הב"ח דא"כ ע"כ גם באלמנה לכה"ג איכא נמי עשה דקדושים יהי' דהרי בתחלת ביאה שוי' לה חללה ובגמר ביאה איכא נמי לאו דחללה דהוי עשה ול"ת. לא קשה מידי דהרי באמת דעת התוס' לעיל ביבמות דף כ' דעשה דיבום אינו אלא בתחילת ביאה וגמר ביאה לא בעינן כלל והא דפרכינן התם ליתי עשה ולידחי ל"ת אתחילת ביאה קאי כמ"ש בהדיא בד"ה אטו ביאה שני' וז"ל לאו דוקא ביאה שכי' דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה כו' ע"ש ואפי' לדעת הרשב"א והריטב"א ז"ל דלא סבירא להו הכי אלא סברי דאף דניקנית בהעראה מ"מ איכא נמי עשה בגמר ביאה עיין בדבריהם ז"ל נמי לא קשה כלל לפי מה שהבאתי לעיל בשם בעל שושנת העמקים דאם נימא דעשה דיבום דוחה ל"ת דאלמנה לכה"ג חשיב ביאת היתר ולא נעשית חללה בביאה זו ודו"ק. סוף דבר לפי מה שביארנו דברי התוס' במכות לא ברירא לן דגבי כהן שגירש לא צריכנא כלל להאי דאי אמרה לא בעינא משום דגרושה לכה"ג איכא עשה ול"ת וכ"כ התוס' בכתובות דף מ' דהא דפריך התם וליתי עשה ולידחי ל"ת לאו אנמצא בה דבר ערוה קאי דבהא איכא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא אאינה ראוי' לבא בקהל כגון ממזרת לישראל פריך הכי ע"ש. הנראה לפע"ד כתבתי: סי' כד בשו"ע אה"ע סי' ל"ח ס"ק ל"ט איתא דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תאסר עליו אלא תהיה א"א לכל העולם ולפלוני כפנוי' הרי זו מקודשת מספק אבל אם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שתהי' מותרת לפלוני ה"ז מקודשת ותהי' אסורה עליו כשאר העם מפני שהתנה בדבר שאי אפשר לקיימו עכ"ל ע"ש ומשמע מלשונו דבאומר חוץ מפלוני מותרת לאותו פלוני מטעם ממ"נ דאי לא חשיב קדושי בכה"ג הא היא פנוי' ואי מהני הקדושין היא ג"כ מותרת לו דהא התנה חוץ מפלוני דיש לעיין בזה הא הרשב"א ז"ל כ' בחי' לגיטין ריש פרק המגרש בבי הא דאמר אביי התם את"ל איתא לדר' אבא בא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה חוץ מראובן ומתו שניהם מתייבמות ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מהים מאי טעמא קדושי ראובן אהני קדושי שמעון לא אהני וכתב הוא ז"ל וז"ל והא דאמרינן קדושי שמעון לא אהני לאו למימרא דלא אהני כלל דהא ודאי אהני לאוסרה בביאה אראובן דכיון דתפסי קדושי שמעון שאם מת ראובן ויש לו בנים עדיין הוא אסורה לעלמא מחמת קדושי שמעון א"כ אפי' ראובן אסור לבוא עלי' משום דמשתמש בצד מקודש שבה לשמעון והלכך אסורה היא לשניהם עכ"ל ע"ש בדבריו אלו. מבואר בהדיא דאף דמה שאמר חוץ מפלוני מהני שלא תהי' לזה אשת איש גמורה מ"מ אותו פלוני אסור לבוא עלי' מצד אישות שיש בה לכו"ע וא"כ יש לתמוה למה סתם המחבר נגד דעת הרשב"א ז"ל ולא ראיתי מי שיעורר בזה. והנה לכאורה דברי הרשב"א ז"ל אינם מובנים וטעמא בעי מאי איסור יש בזה כיון דאיתא לדר' אבא דבקדושין נמי מהני שיור אליבא דר' אלעזר כמו גט וא"כ כיון דגבי גט אם אמר חוץ מפלוני תנן בהדיא דר' אלעזר מתיר ואפילו אם לא התיר רק לאדם אחד ושייר לכו"ע ג"כ מהני הגט לאותו איש כדאמרינן שם בהדיא מ"ט דר' אלעזר אמר קרא ויצאה והיתה לאיש אחר אפי' לא נתגרשה