מצפה אריה מו

הי' אחר הלקיחה. לכן נ"ל דמעיקרא ס"ד שניקבו הדקין ופריך ואמאי מותרת שמא אחר הלקיחה הוא ומשני שנמצאת טרפה כגון ניטל הכבד שודאי הי' משנולד עכ"ל. והנה לדעתי יש לתמוה דלמ"ד מחיים אסור' מאי מהני שנמצאת טרפה אף אם נתברר שטריפות זו הי' משנולדה דמ"מ כיון דבשעת הלקיחה לא היינו יודעים מהטרפה ולא היינו צריכין לחוש לזה א"כ הלקיחה הי' כדין וע"ש מכל הקדשים שנמצאת טרפה אחר השחיטה שיוצאין לבית השרפה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב ה' י"א מהל' אסורי מזבח נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השריפה ע"ש וכיון דמקשינן מכשיר למכפר א"כ צפורי מצורע נמי אף שנמצאת טרפה תאסר כמו מכפר ותבעי שריפה ואפשר לומר דלזה כיוון רש"י ז"ל דכיון דהכא על כרחך לא מיירי בטריפות חוץ כגון נחתכו רגלי' אלא בטריפות פנים ואם נימא דמחיים אסורים אמאי מותרת בהנאה ואפילו אם הטריפות הי' משנולדה צריך להיות אסורה כמו כל הקרבנות כנ"ל ומשני שנמצאת טרפה בבני מעיה כלומר דבזה משכחת לה כגון שיצאה בני מעי' ונתהפכו וחזרו דהוי ודאי טריפה כמבואר בפוסקים וכגון שנתברר שזה נעשה קודם הלקיחה ושפיר הוי לקיחה בטעות ומ"מ י"ל בזה נמצאת דזה אינו ניכר בחוץ אחר שחזרו ודו"ק. ידידו הדו"ש ומברכו בכט"ס ארי' ליב ברודא ועיין לעיל בסוף סי' ט' ולפי האמור כאן יש להעמיד ג"כ כוונת רש"י ז"ל מאי דמפרש בחולין דף פ"ה דנמצאת טריפה היינו בבכי מעיי' על דרך זה והבן: סי' כג מכות דף ט"ז ע"ב אר"י אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת א"ל ר"א היכא א"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח דתניא אונס שגירש אם ישראל מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו בשלמא שלוח הקן משכחת לה אלא אונס היכי משכחת לה אלימא דקטלה קלבד"מ א"ר שימי שקיבל לה קדושין מאחר ופריך אי שוויתי' שליח איהי קא מבטלי' לי' אי לא שוותי' שליח כל כמיני' אלא שהדירה ברבים ע"ש. וקשה לי הא בכתובות דף מ' תנן נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראוי' לבא בקהל אינו רשאי לקיימה שנא' ולו תהי' לאשה אשה הראויה לו א"כ שפיר משכחת לה באונס כגון שסירס את עצמו ונעשה פצוע דכה שאינו ראוי לבוא בקהל וביטל בזה העשה דלו תהי' לאשה וחייב שתים משום לאו דסירוס וגם משום ביטל העשה ולכאורה היא קושיא עצומה. והנה שם בסוגיא פריך וליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני כי אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"מ כגון מילה בצרעת כו' אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל ופירש"י ז"ל דמלמדין אותה לומר לא בעינא. והתוס' הקשה ע"ז מכיבוד אב וכתבו ול"נ דהכא בדידה ליכא עשה ואי בעי אמרה לא בעינא הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה ע"ש. ולפ"ז י"ל קושייתינו הנ"ל דבמה שעשה עצמו פ"ד ל"ח ביטול העשה לגבי מלקות כיון דמצדו הוא אפשר להחזירה דעשה דוחה ל"ת אבל המניעה הוא ממנה ל"מ לשיטת רש"י ז"ל דמלמדין אותה פשיטא דמסתברא למימר הכי דהא כיון דהיא אמרה לא בעינא איהי דקא מבטלי' לי'. ואפי' לדעת התוס' דהיא אינה רשאי לעבור משום דבדידה ליכא עשה מ"מ י"ל דאכתי לא חשיב הוא המבטל כיון שהעיכוב מחמתה ואע"פ שע"י מעשיו גרם מכובה מ"מ יכול הוא לומר אנא הא קאימנא ובשלמא לפי אוקימתא דהגמרא דמיירי שהדירה שפיר חשיב הוא המבטל דהרי נדרים חלין ע"ד מצוה כדבר הרשות ול"ש עשה דוחה ל"ת והעיכוב מצדו אבל כה"ג לא. ובמה שכתבתי יש לקיים דברי התוס' במכות שם ד"ה שהדירה וז"ל פירש"י שמצא בה עון והדירה ול"נ דא"כ אין מצוה לקיימה אלא שהדירה ושפיר חל עלה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאמרי' בנדרים דף פ"א עכ"ל ואנכי בחידושי הקשיתי לשאול דמה צריך לזה הא אפי' בקונם תשמישי עליך נמי שפיר מצי לחול דהא קיי"ל דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ובש"ס דנדרים שם פריך הא משועבד לה ופירשו התוס' בכתובות דף נ"ט והר"נ נדרים דף ט"ו ושאר קדמונים דאע"ג דקונמות מפקיע מידי שעבוד מ"מ כי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ה"ה נמי דאלמוה רבנן לשיעבודא דידה והוי כאוסר נכסי חבירו על חבירו ע"ש. מעתה זה אינו אלא במדיר את אשתו אבל הכא דמיירי שהדירה אחר שגירשה דאין עליו שום שעבוד כלל רק מצוה דלו תהי' לאשה פשיטא דהנדר שפיר חל וזה הוא תימא רבתי לדעתי. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דכבר נודע שיטת רוב הקדמונים דהמדור את חבירו ואח"כ מהנהו המודר לוקה ולא המדיר דלא יחל את דברו היינו דיבורי של זה ולהכי אם נימא דמיירי שאמר קונם תשמישי עליך האיסור תשמיש רק עליה ולא עלי' ובזה לא הי' חשיב מבטל להכי דקדק התוס' דמיירי שאמר קונם תשמישך עלי דהאיסור הוא עליו ומשום זה שפיר לוקה מחמת ביטול העשה. ומ"מ קשה להעמיד בזה כונת התו' וצע"ג. וארווחנא בזה ליישב דברי רש"י ז"ל מה שמוכרח לפרש דמיירי הכא שמצא בה עון והדירה דהוקשה לי' לרש"י במאי מיירי הכא אי נימא דמיירי שאמר קונם תשמישך עלי כמ"ש התוס' לא הי' ניחא לי' בזה משום דהר"ן ז"ל בנדרים הקשה אמאי לא נימא גבי תשמיש המטה מצוה לאו ליהנות ניתנה ותירץ דהיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי קיום המצוה לא אמרינן מצוה לאו ליהנות ניתנו והרשב"א ז"ל בחידושיו שם לא ניחא לי' בזה כי הוא מהסוברים דגם בדאיכא הנאת הגוף בהדי קיום המצות אמרי' נמי מצוה לה"נ ותירץ הוא ז"ל דמצות עונה לאו מצוה גמורה הוא רק מצות שעבוד בעלמא ולהכי לא אמרי' בכגון זה מצוה לה"נ ע"ש. ולפי דבריו יש לתמוה דמאי משני הכא שהדירה הא באונס פשיטא דהוי עשה גמורה ולו תהי' לאשה נימא מצוה לה"נ ואין הנדר חל ומותר להחזירה ואכתי לא הוי ביטול כלל ועכצ"ל דמיירי הכא באומר קונם תשמישי עליך והאיסור הוא על האשה דהוי היא המודרת ועלי' אין שום מצוה ול"ש לומר מצוה לה"נ ושוב ק' דבכה"ג אמאי חשיב ביטל הא אין האיסור עליו. ולזה אפשר לומר דגם רש"י ס"ל כהרשב"א ז"ל והי' קשה לי' כנ"ל לכן פירש דמיירי שמצא בה עון ואין כוונתו עון ממש דא"כ הוא אינו רשאי לקיימה אלא כוונתו שקונה לה ונסתרה והי' צריך להשקותה והלך וגירשה בלא השקאה ופשיטא דגם בכה"ג עבר על הלאו דלא יוכל לשלחה כיון דהי' מחויב להשקותה כמו שמבואר בח"מ ובב"ש אה"ע סי' י"א וגם כופין אותו ע"ז ע"ש. ואחרי שעבר על הלאו היה מחויב להחזירה ולהשקותה ושוב הדירה ואמר קונם תשמישי עליך דבזה ביטל העשה דמעתה אין בידו להחזירה דהלא היא אסורה עליו באיסור ספק סוטה כ"ז שלא שתתה מים המאררים וגם להשקותה א"א דאין המים בודקין אותה כיון דהיא אסורה עליו משום איסור נדר ומשו"ה שפיר חשיב מבטל. ובזה נסתלק גם קושיות הריטב"א ז"ל שהקשה על רש"י ז"ל דלדבריו שמצא בה עון מאי פריך התם הא לדבר מצוה יש לו הפרה ולהנ"ל ניחא דאם יתירו לו את נדרו שפיר מצי להחזירה ולהשקותה ודו"ק: אמנם לכאורה יש לסתור גוף הסברא שכתבתי דכל שאינו יכול להחזירה מחמת איסור דידה הוא אינו