מצפה אריה מב

כיון דהוי הקדש ביד הגזבר ובין כך ובין כך אין בידם לשאול על החמץ ומשו"ה לא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלי'. אולם בגוף הדבר נראה לי דאף לפי מה שהסביר הגאון מליסא דהטעם דחייב לבער משום טובת הנאה וכן הא דסבירא להו להגאונים דחמץ של ישראל שנפקד אצל ישראל חייב הנפקד לבער ואם לא ביערו עובר הנפקד בב"י וב"י אף דחיוב אחריות שלו כבר נפקע משהגיע זמן הביעור דהא החמץ כבר נאסר בהנאה ע"ש כל דבריו מ"מ אינו ענין לכאן דפשיטא לדעתי דהא דאחשבי' רחמנא לחמץ שיחשב שלו הוא רק היכא שהי' רמי' עליה החיוב לבערו מקודם פסח מחמת הזכות שיש לו בי' מעיקרא כגון טובת הנאה או חיוב אחריות שזה הזכות הי' לו מכבר אבל הוא לא ביערו אמרינן דרחמנא אחשבי' למחשבתו דידי' שיחשב שלו לעבור עליו בב"י וב"י כל רגע ורגע של ימי הפסח וגם בקנה חמץ בפסח דפשיטא דעובר עליו בב"י וב"י וכן מבואר ברמב"ם בפ"א מה' חמץ ומצה התם נמי כיון שהוא רוצה בהך חמץ רחמנא אחשבי' למחשבתו דידי' להיות שלו לענין ב"י וב"י אבל הכא כיון שאין היורשים רוצים בהחמץ ולא רמיא עליהם מעולם לבער וגם אין להם בי' שום זכי' דהא אסור בהנאה מהיכי תיתי נימא דלאחר מיתת אביהם רחמנא אחשבי' להיות שלהם ולהיות המה העוברים על ב"י וב"י: ולדעתי ראי' ברורה ממ"ש הר"ן ז"ל בריש פסחים דהא דמהני ביטול דלא הוי מטעם הפקר דהא הפקר בעי בפני שלשה אלא כיון דחמץ בלאו הכי אינו ברשותי' ורק רחמנא עשאה כאילו הוי ברשותי' בגילוי דעת בעלמא סגי וביתר ביאור האריך הרמב"ן ז"ל בחמש שיטות בחי' על מס' פסחים עיין שם אלמא אע"ג דהביטול לא מהני רק מטעם דחמץ אינו מיחשב שלו מ"מ לא אמרינן דכל שהאיסור חמץ גרם לו להיות הפקר רחמנא אחשבי' ועכצ"ל דרחמנא לא אחשביה אלא לדעתיה של זה וכל שהוא חייב לבער ואינו מבערו מסתמא דעתו על החמץ ואז רחמנא אחשבי' ג"כ אבל כל היכי שמבטל דגלי דעתי' דלא ניחא לי' בהחמץ אינו מחויב כלל לבערו לא אחשבי' רחמנא לכן הכא גבי יורשים כיון דלא הי' עליהם החיוב מעיקרא לבער וגם עתה לא עשו שום מעשה דנימא דמחשבתם על החמץ לא אחשבי' רחמנא להיות המה הבעלים לענין לאו דב"י וב"י. הנלע"ד כתבתי. סי' כא הנה ראיתי להח"צ ז"ל בסי' ק"ח בדבר השאלה באחד שמת והניח בן אחד סמוך ללידתו ואח"כ מת הילד בתוך ל' יום ויש להמה כמה אחים אם האלמנה צריכה לחזור על כל האחין או סגי בחליצת אחד מהם והביא מ"ש המהרשד"ם ז"ל בסי' קנ"ח שמצריך לחזור על כל האחין אם לא בשעת דוחק גדול אבל הוא ז"ל חולק עליו וכן הורה הלכה למעשה לא כמהרשד"ם אלא שאינה צריכה לחזור על כל האחין אפילו שלא בשעת הדחק וכ' שהורה בן מכח ראיות עצומות חדא מהא דאיתא בפ' החולץ דף מ"א ע"ב אלא לא תחלוץ אמאי משום דר' יוסי כו' כל העולה ליבום עולה לחליצה כו' ומתיב רב חיננא הספיקות חולצת ולא מתייבמת לאו שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש וקתני חולצת ודחי הש"ס הכי השתא התם אם יבוא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבוא אליהו ויאמר דהא לא איעברא לאו בת חליצה ויבום הוא כו' ע"ש הרי בהדיא דאף דבעינן שתהי' ראויה ליבום בשעת חליצה עכ"ז בדבר שאינו אסור אלא מחמת חסרון ידיעה שלנו שאין אנו יודעין איזו קידש אינו בכלל זה ואע"ג דהתם לא מיירי בענין חליצה פסולה אם הוא צריכה לחזור על כל האחין מ"מ רואה אני הדברים ק"ו השתא ומה התם שרינן לכתחלה במלתא דאם יבא אליהו ויאמר שומעין לו הכא דאתה בא להזקיקה לעשות מעשה לחזור ולחלוץ לשאר האחין אחר שכבר חלצה לאחד מהם אינו דין שבדבר שאם יבוא אלי' ויאמר כו' דאין צורך לחזור על כל האחין וכן הוסיף שם להביא ראי' שני' ממתני' דפ' כיצד דף כ"ח ע"ב שנים שקידשו שתי אחיות ואינן יודעין איזו מהן כו' דאינו רשאי ליבם שמא יפגע באחות זקוקתו ומ"מ מוכח התם דאינה צריכה לחזור על האחין אלא סגי בחליצת אחד מהן זהו תוכן דבריו ז"ל וסיים בזה הלשון וברי לי אלו הי' רואה הרב הגדול הרשד"ם ראיות האלו הוה הדר בי' והי' מודה דאפי' שלא בשעת הדחק אינה צריכה לחזור ע"ש: ולפי ענית דעתי נראה אחרי נשיקות עפרו ועצמותיו הקדושים דיש לדחות כל דבריו וראיותיו דלא דמי כלל האי מעשה דמת הילד תוך ל' יום להך דקידש אחת משתי אחיות וכן למתני' דפ' כיצד דמיירי נמי בספק קדושין והנה בעיקרא דדינא לא אכניס עצמי בין ההרים הגדולים וגם כבר הובאו דבריו בספרן של גדולי האחרונים מוח"ז הישועת יעקב בא"ע סי' ק"ע ובבית מאיר בתשובותיו צלעות הבית סי' א' והאריכו הרבה בזה. אולם אנכי לא באתי בזה רק לעורר על הראיות שהביא הוא לסברתו וכמו שאבאר דהנה בא"ע סי' קס"ד פסקינן להלכה דאם מת הולד תוך ל' יום אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת וכבר נודע מה שתמהו האחרונים ובראשם הב"ש ז"ל על האי פסקא מהא דקיי"ל ביו"ד סי' ט"ו דאם נשחט עגל תוך חית ימים גם בדיעבד אסור ולמה מקלינן בחליצה בדיעבד וסמכינן ארובא דרוב וולדות ולד מעליא נינהו ומחמרינן בבהמה לחוש לנפל וכ"ש לדעת הסוברים דעגל שנשחט תוך ח' ימים מדאורייתא אסורה באכילה משום דנפלים חשיבי מיעוט המצוי עיין בס' דגול מרבבה ביו"ד שם וכן נראה בהרשב"א ז"ל יבמות דף פ' ע"ש א"כ איך מתירין באשת כהן בלא חליצה וזהו תמי' גדולה לכאורה ועיין באחרונים שהאריכו דבריהם בזה. ואת אשר אנכי אחזה בזה בישוב הדבר דגבי יבמה טעמא אחרינא הוא דכיון דקיי"ל דאמרינן כל שאינה עולה ליבום אינ' עולה לחליצה א"כ לפ"ז לא מבעי' לשיטת הפוסקים דאכילת בהמה תוך ח' ימים אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוספות בחולין דף י"א ד"ה ור' מאיר בודאי איכא לחלק ולומר דדוקא גבי בהמה גזרו חז"ל שאסור אף בדיעבד משום דעכ"פ איכא חשש איסור דאורייתא ואף דמה"ת אין אנו צריכין לחוש לזה מ"מ חז"ל חששו וגזרו כדי להרחיק את האדם מלהכשל באיסור תורה אבל גבי יבמה כיון דלענין יבום חשיב לגבי אחין ודאי ערוה ופשיטא דחייבין עליה חטאת אם באו עליה בשוגג ובמזיד כרת דלהקל לא שייך לחוש דלמא נפל הוא ע"כ פטורה גם מחליצה מהאי טעמא דכל שאינה עולה ליבום אינ' עולה לחליצה וליכא שוב חשש איסור תורה דכן הוא גזירת הכתוב דהיכי דאי אפשר ליבם בטלה מצוה יבום לגמרי אלא אפי' לשיטת הפוסקים דאיסור אכילת בהמה תוך ח' ימים הוא מדאורייתא משום דחששה התורה למיעוט המצוי מ"מ לגבי יבמה אין לחוש לזה מטעם הנ"ל כיון דעכ"פ לענין יבום היא חשיבה ערוה ודאי מטעם דאזלינן בתר רובא מקרי אינ' עולה ליבום ומשו"ה אינה עולה ג"כ לחליצה ולא דמי לכל הספיקות כמו קידש אחת משתי אחיות או זרק גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה דקיי"ל דחולצת ולא מתייבמת דהתם כיון דהוי ספק השקול וחשיב אצלינו ספק ידיעה אמרינן כיון דלצד זה דהאי קידש או שזרק הגט קרוב לו בת חליצה ויבום היא אבל הכא לגבי יבום לא נכנס הדבר בשום ספק כיון דהיא חשיבה ערוה ודאי ע"פ רוב ובכל התורה כולה רק בתר רוב אזלינן מקרי אינה עולה ליבום ודאי ומשום הכי פטורה גם מחליצה.