מצפה אריה מא

דמי היינו דאיצטריך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי ומשני איצטריך סד"א כיון דכי איתא הדר בעיני' לאו כממון דמי קמ"ל ופירש"י ז"ל וכי אמר ר"ש דכממון דמי ה"מ היכא דליתא בעין כגון הגונב קדשים שחייב באחריותן ע"ש ותמה ע"ז בקצה"ח מהא דאמרינן בסנהדרין דף קי"ג גבי הי' בה קדשי קדשים ימותו ופריך אמאי ימותו ומוקי לה ריש לקיש הכא בקדשים שחייב באחריותן ור"ש הוא דאמר ממון בעלים הם ופירש"י ז"ל הלכך לגבי עיר הנדחת נמי דיינינן לי' כממון בעלים ע"ש. אלמא מזה דאפי' כל זמן שהוא בעין חשבינן לי' לממון בעלים אליבא דר"ש וסיים בצ"ע ע"ש בדבריו גם שמעתי להקשות משבועות דף מ"ב דתנן התם ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם ומשמע דבכל גווני נשבעין עליהן אפי' במודה במקצת שהודה אחד וכפר אחד ואם נימא דכי איתא בעין מודה ר"ש דלאו כממון דמי א"כ הוי הודאה להקדש והכפירה לבעלים דהא מה שהודה הא איתא בעין ומצאתי שכבר עמד ע"ז בספר ברוך טעם להגאון מלייפניק ע"ש שהאריך בזה אבל לדברינו אפשר לומר דהא דקאמר הכא למ"ד דבר הגורם לממון כמ"ד לאו היינו ר"ש דלדידי' בעינן דוקא דבר שמתחלה הי' ברשותו אבל הא דאמרינן הכא הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי הוא ראבר"ש דסבירא ליה התם בשבועות דמשביע ע"א חייב ומסיק התם הש"ס משום דסבר דבר הגול"מ כמ"ד ומשמע מהתם דלאו משום דסבר לה כאבוה דסבירא לי' בעלמא דבר הגול"מ כממון דמי דהא לדעת כמה פוסקים קי"ל כר"ש ואנן קיי"ל דמשביע ע"א פטור כסתם מתני' דהתם אלא ע"כ הוא שיטה אחרת ואף ר"ש מודה דמשביע ע"א פטור וע"ש בחדושי הרשב"א ז"ל ור"א בר"ש סבר דבכל גוונ' גורם לממון הוי כממון ומש"ה אפשר לומר דלדידיה אזיל כל השקלא וטרי' דסוגיא דפסחים הנ"ל. אבל רש"י ז"ל פי' התם דמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי היינו ר"ש. מיהו בלא"ה קשה דמאי פריך התם למ"ד דבר הגורל"מ כמ"ד לא ימצא למה לי לשיטת רש"י ז"ל ודעימי' דאף באחריות פשיעה חייב בב"י ומהא דר"ש דסבר קדשים שחייב באחריותן חייב לא שמעינן רק אחריות דגנבה ואבדה וצ"ל כע"ש הפנ"י דשאני חמץ כיון דבלא מיעוטא דלך הוי אמינא דאף חמץ של עכו"ם עובר בב"י ורק מדכתיב לך ממעטינן של עכו"ם לגמרי א"כ כל שיש לו קצת שייכות בהחמץ גם בלא קרא ה"א לר"ש דכמ"ד ודו"ק: סי' כ הנה ראיתי להעיר על מ"ש בס' מק"ח סי' תמ"ח להשיג על מה שחידש הנו"ב באחד שמת בע"פ אחר חצות ולא ביער ולא ביטל את החמץ דהחמץ מותר אחר הפסח ומטעם דגם בתוך הפסח אין היורש עובר עליו בב"י וב"י ואין עליהם מוטל לבער את החמץ דלא חשיב ממון להורישו לבניו והמק"ח כתב להשיג ע"ז דכל שאינו ממון מטעם דחמץ הוי איסורי הנאה רחמנא אחשבי' לענין בל יראה להיות נחשב כאילו הוא ממון גמור וכדאמרי' שני דברים אינם ברשותי' ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותי' וגם ל"ש לומר דלא ניחא ליה דליקני' דזה לא מהני בירושה דאפי' אם עומד וצוח דאינו רוצה להיות יורש בזה נעשה שלו אלא א"כ מפקירו והביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפסחים דף מ"ו ע"ב גבי חלה דאי אמרינן דטובת הנאה ממון חייב לבערו ופשיטא דשום אדם לא יתן לו מאומה כיון דהחמץ אסור בהנאה ע"ש. והנה לכאורה אדרבה משם ראי' להיפך. דהנה התוס' הקשה שם אהא דאמרינן בעלמא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה דאמאי לא נימא הואיל אי בעי מיתשיל עלה ותירץ הר"י דשאני התם דכתיב לד'. ועוד תרצו דמיירי שאתא ההקדש ביד הגזבר דשוב לא אמרינן הואיל וכתבו והואיל ואי בעי פריק לי' נמי לא אמרינן דהוי כאילו קנה חמץ ועוד תירץ ר"י כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו. והנה מבואר בדברי התוס' בהדיא דכל שאין לו שום שווי' אף שהסבה הוי משום שהוא חמץ ג"כ אינו עובר עליו. אך לכאורה דברי התוס' בעצמו צריך הבנה דלפי דבריהם האיך אמרינן התם גבי חלה דהואיל ואי בעי' מתשיל עליו חשיב ממונא וחייב לבער נימא ג"כ דכיון שנתחמץ בודאי לא יתשל עלה. ובזה כבר כתבתי דאפשר לומר דגבי שאלה שאני דאף אי מתשיל עלה אחר הפסח ההקדש בטל למפרע אבל גבי פדיון לא כן הוא דאם נפדה לאחר הפסח לא נעשה שלו למפרע ובתוך הפסח שום אדם לא יפדנו כיון שנתחמץ. אך לכאורה אכתי קשה מהא דאמרינן דאי טובת הנאה חשיב ממון עובר עליו והא זה דמי ממש לפדיון. ונראה לי ברור דכוונת התוס' כך הוא דאינו יכול לפדותו כלל דאין הפדיון חל עליו כיון שהוא אסור בהנאה ולא חשיב דמים כלל ואף אם פודהו נתבטל הפדיון וכיון דאינו תופס דמים אין החמץ נעשה שלו לכן לא שייך לומר הואיל אי בעי פודה ליה דאף דבטובת הנאה אמרינן הכי מטעם דאילו לא הוי חמץ הי' לו בזה טובת הנאה והי' חשיב ממון דהתם עכ"פ אילו לא הי' חמץ לא הי' נחסר שום מעשה אבל הכא הא חסר מעשה הפדיון וכיון דעכ"פ עתה אין באפשרות שיתעביד המעשה הלזו דאף אם יפדה אינו חל הפדיון כלל לא שייך לומר על זה הואיל ודו"ק: ובזה אמרתי דבר נכון בדברי התוס' שם שכתבו בלשונם היכי דאתי הקדש ליד הגזבר לא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל עלה ואמאי לא נקטי דשוב אין ביד הבעלים לשאול כלל אבל ממה שכתבו דלא אמרי' הואיל משמע דמצי לשאול רק הואיל לא אמרי' ורציתי לומר דמזה מוכח דהר"י ז"ל סובר כדעת ר' אלעזר ממוץ שהביא הרא"ש ז"ל בנדרים דף נ"ט ע"א בשמו דמפרש דהא דאמרינן התם בתרומה ביד כהן דלא מצי מתשיל עלה היינו הכהן אבל הבעלים יכולים לשאול לעולם רק כיון שהוא ביד כהן לא שכיח שישאלו הבעלים עלי' ומשו"ה לא חשיב דבר שיש לו מתירין ע"ש ולהכי נקט נמי התוס' הכא דלא אמרינן הואיל אע"ג דהבעלים יכולין לשאול והטעם דבלא"ה לא הי' הבעלים נשאלין עליה כיון דלא שכיח כן הי' אפשר לומר אבל לפי המבואר י"ל באופן אחר דבאמת הי' אפשר לחלק ולומר דאף דבעלמא סברי רוב הקדמונים דכל שבא ליד כהן לא מהני שאלה כלל ע"מ בחמץ מהני שאלה דהא הטעם דל"מ שאלה בהקדש ביד הגזבר הוא דאין כח בהשאלה להוציא מרשות הקדש או משום דלא מהימן הבעלים על פתחו כל שהוא ברשות הקדש כמו שכתבו האחרונים וא"כ בחמץ של הקדש דאמרינן לעיל האוכל חמץ של הקדש לא מעל ויש אומרים מעל ומסיק התם הגמרא דמ"ד מעל הוא ר"ש דסבר בעלמא דבר הגורם לממון כממון דמי ורב אשי מסיק התם דאתיא כר"י הגלילי דסבר דחמץ בפסח מותר בהנאה ע"ש א"כ לפי שיטת רוב הפוסקים דסברי להלכה דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי וגם דאנן קיי"ל כר"ש דחמץ בפסח אסור בהנאה ליכא מעילה בחמץ בפסח דלא חשיב של הקדש כלל כיון דלאו בר דמים הוא וכיון דאינו חשיב של הקדש נראה מצד הסברא דשוב יכולין הבעלים לשאול על החמץ דהא אין מוציאין כלל מרשות הקדש דבלא"ה כבר נפקע רשות הקדש וא"כ נימא דעוברין משום הכי בבל יראה ובבל ימצא אך אפשר לומר בזה דהלא באמת שום אדם לא ישאל ע"ז כיון שנתחמץ וגם אסור לי' לשאול דהא אם ישאל עלה יעבור בב"י למפרע אלא דאתה באת לומר דרחמנא אחשבי' כיון דאילו לא הוי איסור חמץ הי' יכול לשאול עלה ומשו"ה אמרי' הואיל וזה לא שייך הכא דאילו לא הי' איסור חמץ לא הי' מהני כלל שאלה