מצפה אריה מ

ר"י דשאני התם דמתחלה היתה הבהמה של נכרי וכיון דאי בעיא נכרי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותיה אבל כשהבהמה של ישראל ומצי לסלק לנכרי בזוזי לא נכנס' לרשותיה ע"ש וכן כתבו התוס' בב"ב דף נ' ד"ה קסבר לענין קנין פירות כקנין הגוף דמי וז"ל אי נמי דלא דמי קנין פירות דבעל שלא הי' לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום שמתחלה הי' הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו וכעין זה מחלקים גבי בהמת ארנונא עכ"ל חזינן דסברת התוס' ברור לחלק בין היכי דמתחלה הי' שלו ואח"כ כשאר עוד קצת זכות להיכי דלא הי' מעולם שלו כלל רק זה הזכות שיש לו לפ"ז יש לנו חילוק גדול לחלק בין גונב מן הגנב לגונב מן ההקדש בקדשים שחייב באחריותן אליבא דר"ש דבקדשים שחייב באחריותן כיון דמעיקרא היה הכל של הבעלים ואח"כ כשהקדישו אכתי הוי גורם לממון אצלם סבר ר"ש דכממון דמי וחייב ד' וה' להבעלים דקרינן ביה וגונב מבית האיש אבל גנב אף שהוא חייב באחריות מ"מ כיון שלא הי' הבהמה מעולם שלו לא נכנס לרשותי' בחיוב אחריות שיחשב שלו מודה ר"ש דלא קרינן בי' וגונב מבית האיש ומשו"ה הגונב מן הגנב פטור אף לר"ש שוב האיר השם את עיני בש"ס ב"ק דף צ"ח דאמרינן התם אימר דשמעית לר"ש דבר הגורם לממון כמ"ד בדבר שעיקרו ממון כדרבה כו' דבר שאין עיקרו ממון מי שמעית ליה ופירש"י ז"ל ובחמץ בפסח הוא דאמרינן הכי שמתחלה ממון הי' ועכשיו אע"פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא אבל בדבר שמעולם לא הוי ממון מי שמעית ליה ע"ש הרי בהדיא דלענין דבר הגול"מ קאמר הש"ס אליבא דר"ש לחלק כעין זו הסברא ואף דהתם הוא לענין עצם הממון אי חשיב גופו ממון ואנן מיירינין אי חשיבי בעלים מחמת זה מ"מ פשיטא דכמו דאמרי' דאף לר"ש כל היכי דמתחילה לא הי' ממון רק גורם לממון לאו כממון דמי ה"ה דכמו כן צ"ל נמי לענין שיחשבו בעלים לחלק בין היכא דמעיקרא היה שלו ועכשיו נמי הוי לדידיה גורם לממון להיכי דמעולם לא הוי שלו וכן מדוקדק לשון הגמרא ב"ק דף ע"ו דפרכינן איפכא מבעי' ליה דקדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפקיה מרשותיה ודו"ק: ובזה אמרתי פרפרת נאה להגין בעד אדונינו רש"י ז"ל בשבועות דף ל"ב דפליגי התם ר"א בר"ש ורבנן במשביע ע"א דראבר"ש מחייב ורבנן סברי דפטור וקאמר הגמרא לימא בהא קמפלגי דמ"ס עד אחד כי אתא לשבועה הוא דקא אתי ומ"ס לממונא הוא דאתי ופירש"י ז"ל דלמ"ד לממונא קא אתי דריש הכי לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לממונא וכ' הרשב"א ז"ל בחידושיו ולא נהיר' לי דנשוה להאי מקשה טועה גמור ע"ש ולפעד"נ נראה דיש ליישב כוונת רש"י ז"ל לפי מה שכתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל בסוגיא דנסכא דרב אבא הובא בש"ך חו"מ סי' ע"ה שהאמינתו תורה ע"א כשנים וכ"ז שלא נשבע הרי כחטף בפנינו דמי ותוכן סברתם מבואר דהעיקר עדותו של ע"א מהני לחייבו ממון כמו שני עדים רק נתנה התורה רשות להנתבע לפטור את עצמו בשבועתו אבל כ"ז שאינו כשבע חייב עמון להתובע. מעתה י"ל דהס"ד סבר דבין רבנן ובין ר"א בר"ש סברי דדבר הגורם לממון כממון דמי ובע"א חשיב עכ"פ דבר הגורם לממון. אך כבר בארתי דבעינן עכ"פ שיהא מתחילתו ממון ובזה פליגי ר"א בר"ש ורבנן דר"א בר"ש סבר דע"א כי אתי לממונא קא אתי היינו דעיקר חיובו הוא ממון ואף דאם ישבע יפטור אכתי חשיב גורם לממון ורבנן סברי דע"א כי אתי לשבועה הוא דאתי היינו דעיקר חובו אינו אלא שבועה ואף דאם לא ישבע יהי' צריך לשלם מ"מ גורם לממון כי האי לא חשיב ממון הואיל ועיקרו אינו אלא גורם לממון וע"ז פריך הגמרא ותסברא והא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה ומחלוקת בעידי סוטה אלמא דר"א בר"ש מחייב בכל גווני אפי' היכי דלא הוי עיקרו ממון ומתחילתו אינו אלא גורם לממון כמו בעידי סוטה ודו"ק: ומעתה לפי מה שבארנו דבגונב מן הגנב לא פליג ר"ש דפטור אף שהוא חייב באחריות כיון דלא היה מעולם שלו יש לתמוה טובא דא"כ מאי קאמר הגמרא בכתובות ובב"ק שהבאתי למעלה דר"מ סבר לה כר"ש דנהי דסבר לה כר"ש מ"מ כיון דכבר יצא מרשות הבעלים מחמת דנאסר בהנאה ואינו אלא גורם לממון אצל השומר וגם מעולם לא הי' השור ממון של השומר אך גורם לממון הא בכה"ג מודה ר"ש דלא חשיב ממון ומה לי שומר ומה לי גנב. וזה הוא תמיה גדולה לדעתי. אבל לפי שהסברנו בריש דברינו מצינו לפרש דפי' הגמרא כך הוא דמחמת זה חשיב שור הנסקל דבר הגורם לממון לגבי הבעלים דאף דאם החזירו שומר לבעליו מוחזר ואינו שוה כלום מ"מ כיון כשאינו בעין חייב השומר לשלם להם חשיב מחמת זה אכתי השור דבר הגורם לממון אצלם שעל ידו אפשר להם לבוא לידי ממון ומחמת זה חשיב השור דבר הגול"מ להבעלים וכיון דמעיקרא הי' השור שלהם ואכתי נשאר בו דבר הגורם לעמון שפיר אמרינן דלר"ש כממון דמי וחייב הגנב לשלם תשלומי ד' וה' להבעלים. ולפי הנ"ל אפשר ליישב מה שנתקשו בה הגאונים בעל הפלאה ובעל ים התלמוד אהא דפרכינן התם בטובח לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קא טבח ודחיק התם לאוקמי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ואמאי לא משני נמי הכא בכה"ג שגנבו גנב מבית שומר ומכי שחיט בה פורתא אכתי חשיב גורם לממון דאם החזירו שומר לבעליו הי' מוחזר וכמו דמשני בשור הנסקל עיין בדבריהם. ולפי מה שכתבנו ניחא דהעיקר בעינן שיהי' דבר הגורם לממון להבעלים ובשלמא בשור הנסקל דכבר הי' הבהמה אסורה בהנאה ואילו הי' מחזירה לבעלים הי' פטור וכשאינו בעין חייב לשלם שפיר חשיב השור דבר הגורם לממון אצל הבעלים אבל בשוחט לע"ז שאסרה הגנב בשחיטתו ואף אילו החזירה היה הגנב חייב לשלם מחמת שאסרה בהנאה א"כ לא חשיב השור דבר הגורם לממון להבעלים דבין אם השור הוא בעין ובין אי ליתא בעין חייב הגנב לשלם להבעלים עבור שאסר השור בהנאה בידים ונהי שהשומר הי' יכול לפטור עצמו בהחזרתו אבל הגנב היה חייב לשלם וכל כה"ג לא חשיב תו דבר הגול"מ אצל הבעלים דוגמא לזה כתב המג"א בסי' ת"מ ס"א דחמץ של ישראל שהי' מופקד ביד ישראל באחריות הנפקד וחזר הישראל והפקידו אצל עכו"ם אחר וקיבל העכו"ם אחריות דשרי ע"ש אלמא בהדי' דכיון דלא הוי של הישראל אלא מחמת קבלת האחריות אם יש לו חיוב אחריות מאדם אחר שוב לא מקרי דבר הגול"מ ואע"פ שהעכו"ם הראשון תובע להישראל ואם לא ימצא הישראל אצל השני מה לגבות יפסיד מ"מ גורם לממון כזה לא אלים כולי האי להיות חשיב כממון. ולפ"ז כ"ש בנידון שלפנינו דעדיף טפי דכיון דגנב צריך לשלם לא מקרי דבר הגול"מ אצל הבעלים ודו"ק: אולם לכאורה עומד לנגדינו ש"ס ערוכה בפסחים דף ה' ע"ב דאמר רבא התם בעירו חמירא דבני חילא דכיון דאילו מיגנב או מיתבד ברשותיינו קיימי השתא נמי ברשותייכו קיימי ופריך הגמרא הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דכתיב לא ימצא ולפי מה שהעליתי דאף ר"ש לא קאמר אלא היכי שמתחלתו הי' שלו א"כ גם לר"ש לא ניחא דהא הכא החמץ לא היה מעולם שלהם. ואמינא דאדרבה מסוגיא הלזו יש להביא סעד לדברינו הנ"ל דהנה שם בסוגיא איכא מבוכות רבות בהא דאמרינן שם ללישנא אחרינא הניחא למ"ד לאו כממון