מצפה אריה לט

נדרים אף דמיקרי מצוה מ"מ לא לכל הדברים יש ע"ז תורת מצוה וצ"ע קצת: ולדעתי נראה עוד דאף אם נימא דגם לצורך מצוה אחרת מותר להתיר נדרים בשבת אינו אלא דוקא לצורך מצוה של צורך שעה אבל לא לצורך מצוה שאינו לצורך שעה. וכמ"ש המ"א בססי' רע"ו ס"ק ח' לדעת המתירין אמירה לנכרי בשבת במקום מצוה מ"מ אסור לומר לעכו"ם שיבנה בהכ"נ דרק שבות קרובה התירו ולא שבות רחוקה כדאמרי' ספט"ז דשבת ע"ש וכ"כ המ"א בהל' יו"ט סי' תקכ"ז ס"ק י"ג כן הכא נמי יש לומר הכי. ולפ"ז ג"כ נדחית הוכחת המהרש"א מתוס' עירובין הנ"ל דבשלמא לענין לתרום שלא מן המוקף אם נימא דמותר לצורך דבר מצוה אחרת א"כ פשיטא דלכל דבר מצוה שרי ואין חילוק כלל בין אי המצוה הוי צורך שעה או לא דהא האיסור אינו משום שבת ולא מצינו האי חלוקא בין שבות קרובה לשבות רחוקה אלא באיסורי מלאכה ולהכי כתבו התוס' שפיר דכיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה א"כ הי' צריך להיות דמותר גם הכא לתרום שלא מן המוקף אבל הא דמתירין נדרים בשבת אף אם נימא דשרי לדבר מצוה אחרת מ"מ לא קשה כלל דיוכל להיות שצריך לערוב לדבר מצוה שאינו לצורך שעה דהא לענין עירוב מערבין לכל דבר מצוה ובכה"ג אינו רשאי להתיר נדרו משום דבר מצוה שאינו לצורך שעה ודו"ק: סי' יט בספר אב"העז על ש"ע או"ח סי' תמ"ג הביא ראי' לסתור מה שכתב המג"א שם דנפקד שלא מכר החמץ קודם הפסח דחייב לשלם דחשיב כפשיעה כמו שומר שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם דחייב לשלם מפסחים דף כ"ט דשקיל וטרי הגמרא להוכיח דהדר בי' ראב"י ממאי דקאמר דסבר ר' יהוד' חמץ שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה דהא איהו מוקי לה להברייתא דהאוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש ואס"ד לא הדר ביה לר"י נמי אמאי לא מעל הא מותר לאחר הפסח ואם נימא כמ"ש המג"א הא י"ל דלעולם לא הדר ביה ואך משום שהגזבר פשע דלא מכר החמץ וחייב לשלם להקדש לדעת הפוסקים דגם בהקדש חייב על הפשיעה וא"כ כבר יצא החמץ לחולין ומש"ה לא מעל לר' יהודה אבל לר"ש מעל דהא לא פשע הגזבר כיון דמותר אחה"פ דהא ראב"י לא סבירא לי' הא דקיי"ל התם דלר"ש קנסי' קנס כמ"ש שם בסוגיא וע"ז תמה חו"ז הגאון בעל ישועת יעקב דהא אם נימא דלר"י חמץ של הקדש מותר א"כ גם לר' יהודה לא פשע הגזבר כלל במה שלא מכרו דהא אין הפסד להקדש כלל והמ"א לא כתב דין זה רק היכא דנאסר החמץ וחייב השומר דהי' לו להציל משא"כ היכי דליכא שום הפסד למה לו למכיר ע"ש היטב. ולדעתי עוד יש לתמוה על בעל אבה"ע דאף לדבריו דהגזבר פשע מ"מ פשיטא דזה האוכל חייב במעילה דבמה שפשע הגזבר עוד לא יצא בזה הקדש לחולין דהא קיי"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל רק בתורת פדיון הגע עצמך דאטו בכל הקדש דעלמא נמי נימא הכי דאם פשע הגזבר לא מעל המועל בהקדש פשיטא דזה אינו אלא אע"ג דהגזבר פשע לא נפקא לחולין והנהנה או המוציא חייב במעילה וזה ברור ואין צריך לפנים. ונ"ל דמהסוגיא יש להביא ראי' דלא כהמג"א אבל באופן אחר דלמאי דהדר בי' ראב"י ומוקי להברייתא דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש ולר"י לא מעל משום דאסור בהנאה ולא חשיב דמים כלל ואם נימא כהמג"א דעכ"פ הגזבר פשע וכ"ז שהוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך וכשאינו בעין חייב לשלם אמאי לא מעל הא חשיב להקדש דבר הגורם לממון דהא אם יגנב או יאבד יהי' הגזבר חייב לשלם וכיון דיש עוד להקדש זכות בזה חשיב עוד של הקדש דהא ראב"י סבר דדבר הגורם לממון כממון דמי ומקרי הקדש לענין זה שיהי' חייב המועל והכא נמי חשיב החמץ ממון של הקדש מחמת הזכות שאם יאבד יהי' הגזבר חייב לשלם: ויען כי לכאורה מצד הסברא יש לפקפק בזה אמינא להביא ראי' מש"ס מפורשת גיטין דף מ"ג ע"א דאבעי' התם עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור כו' ופשט הגמרא מהא דתניא מה יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל אף מקנת כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל בתרומה וא"א עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבנא לקנסא ע"ש שמעינן מזה דכיון דיש לרבו זכות בהעבד שאם יהרג יתחייב המכה לשלם לו קנס חשיב שוי' ועד כאן לא מבעי' לן אלא אם מכר עבדו לקנס אבל אם מכר כל העבד משמע מגמרא דפשיטא דהוי מכור. ואף שהתוס' שם ד"ה מי איכא כתבו ועוד י"ל דאפילו אם מכרו כולו לגמרי אינו מכור דהא אינו שוה כלום אלא לקנס ולקנס. אינו מכור. מ"מ משמע מדבריהם דסברא זו לא ברירא להו כל כך ועוד דעכ"פ פשיטא דהעבד חשיב גופו של האדון דהא ההורגו משלם קנס להאדון. ונהי דאפשר לחלק ולומר דהתם הקנס הוא בעד גופו של עבד אבל הכא מה שמשלם הגזבר אינו בעד החמץ רק מחמת שפשע קודם הפסח שלא מכרו. מ"מ כיון דחזינן דהתם חשיב העבד גופו ממון פשיטא דגם הכא לדעת המג"א חשיב עכ"פ החמץ להקדש דבר הגורם לממון ואנן קיימינן השתא דכממון דמי ואמאי לא מעל לר"י והבן: וכאשר התבוננתי בזו הסברא אנהירנא לעיינין גמרא דכתובות דף ל"ד ודב"ק דף ע"א בסוגיא דגנב וטבח בשבת דפרכינן התם שור הנסקל לאו דמרא קא טבח ומשני הב"ע שהזיק בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר ור"מ סבר לה כר"י דאם החזירו שומר לבעליו מוחזר וסבר לה כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי ופשט הפשוט בהגמרא נראה דמחמת שהי' ביד השומר להחזירו לבעליו חשיב ממון אצל השומר וכן משמע בש"מ כתובות. ולפ"ז משלם הגנב דו"ה להשומר דהא לבעלים אינו שוה השור כלום ולאו דידהו הוא ויש לתמוה ע"ז הא בב"ק דף ע"ו אמרי' הגונב מן הגנב ומן ההקדש פטור ור"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב מ"ט קרינן בי' וגונב מבית האיש ע"ש והא דאמרי' בכל הש"ס דר"ש סבר דדבר הגורם לממון כממון מהכא שמעינן לה והנה הא דאמרינן הכא בגונב מן הגנב פטור דהיינו טעמא דלא קרינן בי' מבית האיש שהרי אינו של הגנב וכן מבואר ברמב"ם פ"א מהל' גניבה הלכה י"ז וז"ל הגונב מן הגנב כו' אינו משלם תשלומי דו"ה שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעין לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם שהרי לא גנבה מרשותו ע"כ. אלמא בהדיא דהטעם דפטור משום דלא חשיב של הגנב וא"כ הי' צריך להיות לכאורה דלר"ש שסבר בהקדש שחייב באחריות חייב דחשיב בעלים דגורם לממון כממון דמי ה"ה דגונב מן הגנב חייב ומהברייתא משמע דלא פליג אלא אקדשים שחייב באחריותן אבל בגונב מן הגנב לא הזכיר ר"ש כלל ודוחק לומר דמשו"ה לא קאמר ר"ש אלא בקדשים דבזה שייך לחלק בין קדשים שחייב באחריותן לשאינו חייב באחריותן אבל בגונב מן הגנב הא הגנב תמיד חייב באחריות דמ"מ הי' לר"ש לפרש בהדיא כן וגם לא מצינו בשום דוכתא שיזכור הגמרא דלר"ש חייב הגונב מן הגנב: ואשר אנכי אחזה בזה דלעולם לא פליג ר"ש אלא בקדשים שחייב באחריות אבל בגונב מן הגנב מודה לרבנן דפטור דל"ח מבית האיש והחילוק בזה עפ"י מה שכתבו התוס' בפסחים דף ו' ע"א גבי בהמת ארנונא בשם