מצפה אריה לח

דרך התנהגות עפ"י ד"ת והיא לא עשאה כן והיורשים לא פגעו ולא נגעו בה מחמת שכן נצטוו מאביהם וא"כ אין מקום ספק שאפילו אם נימא דלא נתן לה במתנה מוחלטת אלא שתהא שולטת כל ימי חיי' הו"ל כאומר נכסי לך ואחריך ליורשי ובאופן זה הא עכ"פ דעת הרשב"ם והרא"ש והטור דאין ליורשים אלא מה ששייר ראשון כמו שמבואר בחו"מ סי' רכ"ח ובסמ"ע שם. וגם משמע מב"ב דף קל"ז ע"ב גבי ההיא איתתא דאקני לר' ביבי לכל ימי חיי' ומפי' רשב"ם שם דגם באומר כל ימי חייך סתם הוי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני ועיין במחנה אפרים ה' מתנה סי' י"ח. אך גם בלא זה כיון שהס"ת לא נשאר אצלה מעזבון בעלה אך הוא בעצמה כתבה את הס"ת מאי שייכות להיורשים בהס"ת דממ"נ אם הוא לא היתה רק אפוטרופוס הא לא היתה רשאה לכתוב כלל ס"ת ממעות היתומים דאף דקיי"ל בחו"מ סי' ר"צ דאפוטרופוס יכול לעשות תפילין ומזוזות וס"ת עבור יתומים מ"מ הא מבואר התם דוקא לקטנים וכדי לחנכן במצות אבל לא מצינו דבר זה ביתומים גדולים לכתוב ס"ת בלא רשותם וביחוד אשר אינם צריכין לכך רק להיות בהקלויז וכיון שעשתה שלא כדין צריכה להחזיר הדמים מה שהוציאה אבל הס"ת שייך לה. הגע עצמך אם אחד יכתוב ס"ת במעות גזולים מ"מ אין להנגזל שום טענה על הס"ת ואם מכר או נתן הגזלן אין יכול להוציא מיד הלוקח או מיד המקבל מתנה והכא נמי גם אם לא היתה רשאה לכתוב הס"ת מ"מ אין להיורשים שייכות בהס"ת. ועוד היכן מצינו כזה שיהי' ביכולת להוציא מיד הלוקח או מיד מקבל מתנה בטענות כאלה שהמוכר לקח השדה או המטלטלין במעות שאינם שלו וכי אנן ידעינן שלא הי' לה מעות אחרים דלמא מציאה אשכחה או הרויחה בעסקים וכי בשביל שהיתה שולטת בעזבון בעלה לא היתה רשאה להרויח ממון אחר ואלו הי' נשאר אחרי' אלף אלפין דנרי זהב הי' הכל שייך ליורשי בעלה הא ודאי ליתא. היוצא מדברינו מזה דלדעתי נראה פשוט דהס"ת שייך להקלויז דק' ווישניצע ואין מקום להתפשר אתם בזה אחרי כי הדין ברור שהס"ת שייך להם מחמת הני טעמים שכתבתי למעלה הנראה לפע"ד כתבתי. ידידו הדוש"ת מוקירו ומכבדו ארי' ליב ברודא סי' יח ע"ד השאלה אם יש להתיר נדרים בשבת לצורך דבר מצוה דבר זה לא מצאתי מבואר בפוסקים ראשונים אבל ראיתי שהדבר יוצא מפורש מפי גדול שבאחרונים המהרש"א בעירובין דף ל' ע"ב בהא דאמרינן התם סומכוס אומר דמערבין לישראל בחולין אבל לא בתרועה ופריך ואילו אנזיר ביין לא פליג מ"ט דאפשר למיתשל בנזירות א"ה תרומה נמי כו' ומשני אי מתשל עלה הדרא לטיבלה ותו פריך וליפרוש עלה לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואח"כ מסיק הגמרא אלא סומכוס סבר כרבנן דאמר כל דבר שהוא משים שבות גזרו עלה בין השמשות ובתוס' שם ד"ה לא נחשדו כתבו דאע"ג דמשום כבוד שבת שרי לתרום שלא מן המוקף י"ל דהכא מיירי שאין צריך לאוכלן בשבת ואע"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה לא התירו לתרום שלא מן המוקף אלא לכבוד שבת ולא לצורך מצוה אחרת ושם בתוס' ד"ה אלא סבר לה כרבנן הקשו דמה"ט נזיר לא יערב ביין כיון דשבות הוא לשאול על הנדרים בשבת וי"ל דלצורך שבת נשאלין והכא הוי לצורך שבת שיהי' מותר לשתות יין ע"כ וכתב המהרש"א וצ"ל נמי הכא דלא התירו לשאול בשבת משום מצוה אחרת אלא משום כבוד שבת בלבד כמ"ש התוס' למעלה דאל"כ לא הוצרכו התוס' לכך כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה ע"ש הרי בהדיא דעת המהרש"א דאין להתיר נדרים בשבת לצורך מצוה אחרת אם לא לכבוד שבת: איברא דבעניותי ראית המהרש"א אנכי איני מכיר ודברי קדשו אינם מובנים לי דפשיטא לפע"ד דאפילו אם נימא דבעלמא מתירין נדרים בשבת לצורך כל דבר מצוה מ"מ לא הי' אפשר התוס' לומר דמשו"ה מותר לערב לנזיר ביין וחשיב אצלו דבר הראוי לאכילה משום דאפשר לי' ליתשול על נזירותי' כיון דאין נשאלין על הנדרים ערב שבת בין השמשות ונהי נמי דאילו הוי אמרינן דנזיר אינו רשאי לערב ביין אז הי' מותר לשאול על נזירותו בשבת לצורך העירוב דהוי דבר מצוה מ"מ השתא דסבר סומכוס דמערבין לנזיר ביין שוב לא הוי התרת נזירותי' צורך העירוב כלל דגם כשהוא נזיר מותר לערב ביין וא"כ אינו רשאי לשאול על נזירותיה דהא אין כאן דבר מצוה והאיך חשיב זה ראוי' לאכילה בשלמא התוס' למעלה לדעת הס"ד דהש"ס דמותר לשאול על תרומתו בכל גווני דלא גזרו על שבות ב"ה שפיר כתבו התוס' דאי נימא דלדבר מצוה יכולין לתרום שלא מן המוקף א"כ חשיב חזיא לאכילה דהא אי ישאול על תרומתו ויעשה טבל אז יהי' רשאי לתרום שלא מן המוקף לצורך עירוב דהא אין מערבין בטבל כלל אם כן הברירה בידו שלא להניח הערוב עד אחר שישאל על תרומתו ואח"כ יתרום שלא מן המוקף וע"כ סברו התוס' דגם לכתחלה יכול לשאול על תרומתו על סמך שיתרום אח"כ שלא מן המוקף וכמו דאמרינן בסיף שבת גבי הא דמתירין נדרים לצורך השבת דאף כשהי' לו פנאי לשאול קודם שבת נשאלין עלי' ע"ש כמו כן סבר התוס' דגם בהא דקיי"ל דמותר לתרום שלא מן המוקף נמי אין חילוק בין הי' לי' אפשרות מעיקרא שלא לבא לידי כך או לא ובכל גווני שרי כיון דעכ"פ עתה הוא לצורך שבת ומש"ה עולה דברי התוס' שפיר דאם נימא דעל דבר מצוה חשיב כמו צורך שבת ורשאי לתרום שלא מן המוקף הי' צריך להיות דמותר לערב לישראל בתרומה ואין להקשות דמ"מ לאחר קניית העירוב שוב אינו רשאי לתרום שלא מן המוקף אף כשישאל על תרומתו דהא אין כאן דבר מצוה כיון דכבר עירב דז"א דעיקר אנו מקפידין שיהי' ראוי לאכילה בשעת קניות העירוב ולא לאח"כ כמו דמוכח מלקמן בעירובין דף ל"ו ע"א גבי היום חול ומחר קודש וממ"ש התוס' שם ד"ה מאי שנא ע"ש היטב ואם כן בשעת קניית העירוב הא חזיא לאכילה אבל הכא גבי נזיר פשיטא דאין לומר דבר והיפוכו בנושא אחד דמשו"ה מותר לערב לנזיר ביין כיון דאם לא יהי' רשאי לערב ביין אז היה הדין דמותר לשאול על נזירותו לצורך עירובו זה דבר שאין לו שחר ודו"ק: ונתתי עיני בהפ"מ או"ח סי' שע"א שהביא בשם התוס' שבת להתיר וטעמו כיון דכל עיקר האיסור של התרת נדרים בשבת משום שאינו רק משום ממצוא חפצך ודבר דבר א"כ הא קיי"ל דמותר לדבר בעסק דבר מצוה בשבת. והפ"מ כ' דאפשר להיות דהאיסור הוא משום דמחזי כדין. ולפ"ז גם לצורך דבר מצוה אסור. והנה בהשקפה ראשונה הי' קשה לי דאי נימא דגם לצורך דבר מצוה אחרת מותר לשאול א"כ למה לא יהי' מותר לשאול על כל הנדרים בשבת דהא שאלת נדרים גופה הוי מצוה כדאמרינן בנדרים דף כ"ט ע"א נדרים מצוה לאיתשולי עלי' כדר' נתן דאמר ר' נתן הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקטיר עלי' א"כ אמאי אין מתירין בשבת כל הנדרים אלא מוכח דאין מתירין משום מצוה אחרת אלא משום כבוד שבת בלבד וחכם אחד השיב לי דע"כ לא דמי הך דנדרים מצוה לאיתשולי עלי' לשאר דבר מצוה דהא מצינו דנדר ע"ד רבים אין לו התרה וקיי"ל דה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו התרה מוכח מזה דהתרת