מצפה אריה לז

דהקדש אחר שבאה ליד גזבר שוב לא מהני שאלה ואין להקשות אמאי כשמסר ליד גזבר לא מהני שאלה הא אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי ומשמע כמסירה ממש כדאמרינן בקדושין דף כ"ט ואפ"ה מהני שאלה. וא"כ כשמסרו נמי כו' הא לאו מילתא היא דבהדיא מבואר בתשו' מהר"ב אשכנזי שכתב שלא אמרו כמסירה ממש אלא לענין קני' בלבד להיות האמירה גומרת בהקדש כמו שגומרת המסירה או המשיכה בהדיוט דדוקא כי נימא דהוי כמסירה ממש ליד גזבר הוא דאמרינן דאין שאלה אבל אי לא אמרינן אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקנייה של ההדיוט שפיר איכא למימר דיש שאלה זה תוכן דבריו וכתב ע"ז הש"ך וז"ל נ"ל הטעם דדוקא באמירה לגבוה נהי דהוי כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דיבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אבל כשמסרו לגזבר אמרינן דל אמירה מהכא דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דהא בהדיוט גופה כשהקנהו במשיכה שוב לא מהני שאלה כו' ע"כ: והנה תירוצו של מהר"ב אשכנזי אינו מובן לכאורה ומה שהוסיף הש"ך לבאר דבריו דכיון דלא קנה ההקדש אלא מחמת האמירה לחודא אתי דיבור ומבטל דיבור דגלי לן קרא דיש שאלה לנדרים. תמוהים בעיני מאוד מה ענין הקדש לנדרים נהי דגלי לן קרא דלא יחל דיש שאלה בנדרים. מ"מ בהקדש דליכא לאו דבל יחל דלא מצינו לאו דבל יחל גבי הקדש רק אזהרתו מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך. עיין רמב"ם ריש ה' מעילה מנ"ל דיש שאלה. ועוד יש לתמוה הא אנן קיי"ל דבכל מקום אמרינן דתוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממקדש ומגרש כו' וכתבו הקדמונים ה"ה הרמב"ם והתוס' דגבי הקדש נמי לא מצי הדר בי' אפי' בתכ"ד דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הובא דבריהם בספר מחנה אפרים ה' צדקה ובקצה"ח סי' רנ"ה ע"ש ולפי דברי הש"ך דהקדש לא עדיף מהדיוט קשה אמאי לא מצי לחזור בתכ"ד הא גבי הדיוט שפיר חוזר אפי' כשמשכו כבר הלוקח כמבואר בש"ע סי' קצ"ה: והנראה לפע"ד בזה דהנה לכאורה יש לשאול על גוף הדבר דאמרינן דאם אמר שור זה עולה בית זה הקדש דקנה ההקדש מטעם אמירה לגבוה כו' דמניין לנו כל זה נהי דמחויב מצד נדר לקיים דבריו אבל מ"מ מנ"ל דבכה"ג קנו להקדש כמו קנין גמור ולא מצינו בשום מקום בגמרא דנימא דילפינן זה מאיזה דרשא וצ"ל דמצד הסברא אמרינן הכי וצריך להבין מאיזה טעם והנראה לי דיש מקום בראש לומר בביאור הדבר לפי עה שהערותי בעצמי ואח"כ מצאתי בקצה"ח סי' רע"ט שכתב לחקור בנשבע או נדר ליתן מתנה לאדם אחד ועת זה המקבל מתנה אי חשיב זה כמוחזקין שהבכור יטול בהם פי שנים וכתב דיש לדמות להא דאמרינן בב"ב דף קכ"ג הבכור נוטל פי שנים בהזרוע ולחיים והקבה ומוקי לה הגמרא דלא מטי לידי דאבוהון ובמכירי כהונה. וכתבו התוס' שם ד"ה הכא דכיון דאסור לחזור חשיב כמוחזק וא"כ מכ"ש הכא דאין יכול לחזור מחמת השבועה או הנדר דחשיב מוחזק ועיין בנה"מ שחולק ע"ז דדוקא גבי מכירי כהונה אמרינן הכי דהמתנות הוה של הכהנים ולויים ואין להבעלים בזה רק טובת הנאה ומשו"ה כיון דאסור לחזור והמקבל יכול לתקפו בע"כ של הנותן ויהי' שלו לכל דבר משו"ה כיון דאסור לחזור חשיב מוחזק משא"כ בשבועה או נדר דהוי של הבעלים לא שייך למימר הכי ע"ש. ומעתה באומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' אי הוי אמרינן דבאמירה בעלמא לא קני לי' הקדש כלל ובעינן דוקא קנין משיכה וכדומה כמו בהדיוט מ"מ נראה לדעתי פשוט דהוי נאסר בהנאה לכל העולם דלא גרע עכ"פ ממי שאוסר על עצמו ולכל העולם בנדר כדתנן בהדיא בנדרים דף י"ג קרבן מנחה חטאת שאני אוכל לך אסור וכן תניא שם דף ל"ה ע"א קונם ככר זה הקדש ואכלה בין הוא ובין חבירו מעל ופי' שם הר"ן ז"ל דלענין קונמות קאמר ע"ש וא"כ הכא נמי אפי' אם נימא דלא נעשה הקדש באמירתו לבד מ"מ כיון דאמר שור זה עולה בית זה הקדש הא נעשה נדר עכ"פ ואע"ג דבהקדש ליכא איסור דבל יחל זה אינו אלא לפי האמת דאמרינן אמירתו לגבוה כמסל"ה וקני' לי' להקדש אבל אי לא הוי אמרינן דבאמירה בעלמא נעשה הקדש עד שימסור לרשותי' פשיטא דעכ"פ נאסר מחמת האמירה בהנאה בתורת נדר וזה ברור לדעתי: והנה בנדרים דף פ"ה ע"א גבי הא דאמר רבא התם שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו בע"כ משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרה עלייהו שוויא עפרא בעלמא וכתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותן בע"כ ע"ש ולפי כל האמור י"ל דזהו הטעם דאמרינן גבי הקדש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון דעכ"פ אסור בהנאה וכבר יצא מרשות הבעלים וגם הוא מחויב ליתן להקדש משום נדרו שפיר חשיב לגבי הקדש כמוחזק וכמסירה להדיוט דמי כמו מכירי כהונה דחשיב של הכהן או הלוי מחמת האי טעמא כמו שהבאתי למעלה: ולפי האמור מיושב דברי הרשב"א ז"ל דבשלמא כשבא הקדש ליד הגזבר דקני לי' הקדש מחמת עצמות ההקדש לא מהני שוב שאלה אבל כשלא באה ליד הגזבר אלא שנעשה של ההקדש מכח האמירה לבד וכשניתשל על אמירתו וחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שאלמלא קנהו ההקדש הי' שייך להבעלים והיתה מותרת לו נתבטל ממילא קנינו של ההקדש ויותר מזה כתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א שם בנדרים דאם זכה אחר אותו דבר שזה אסר עליו בקונמות ואח"כ הלכו הבעלים אצל חכם ונשאל על נדרו דחוזר ומוציא מיד הזוכה דכיון דכל עיקר זכייתו של זה הי' רק בשביל הנדר כשנתבטל הנדר נתבטל זכייתו של זה ע"ש והכא נמי דכוותי' כיון שכל עיקר קנית ההקדש לפי מה שבררנו הי' בשביל הנדר. כשחכם עוקר הנדר למפרע נתבטל זכייתו של ההקדש ודו"ק. ואם כה נימא פשיטא דלא שייך לומר דאמירה לגבוה חשיב קנין אלא אצל הקדש ממש אבל לא בצדקה דהא קיי"ל בערוכין דף ו' ע"א דצדקה שרי לאשתמושי בי' וכ"ז שאין נותנה ברשות הבעלים קאי. אולם מ"מ לדינא אנו הולכין לאורו של המחנה אפרים בשם רבוותא דהיכא דמייחד ואמר כלי זה או חפץ זה לעני פלוני כו"ע מודי דזכה בי' זה העני מיד אחרי שלא מצינו בהדיא מי שחולק ע"ז דגם בעובדא של הפנים מאירות שהביא הקצה"ח בסי' ר"צ עיינתי והי' שם המעשה שלא אמר ליתן לה במתנה אלא לאחר מותו וא"כ זה דעי לאומר שור זה עולה לאחר ל' יום דתליא בפלוגתא הרא"ש והר"ן ז"ל דדעת הרא"ש בנדרים דף כ"ט דאינו חייב אלא בתורת נדר דכיון דלאחר ל' יום כלתה אמירתו גבי הדיוט נמי לא קני במשיכה כמו שהקשה שם הר"ן ז"ל. ולדעת הר"ן ז"ל גם בכה"ג קנה לההקדש למפרע דאמירה לגבוה עדיף ממסירה להקדש וכשהגיע הזמן נעשה קודש למפרע וכאומר מעכשיו ולאחר ל' יום וכתב שם דה"ה גבי צדקה לעניים נמי דינא הכי ע"ש. ובאמת יש לתמוה על הגאון בעל פמ"א שלא הזכיר מזה כלל: ומ"ש כ"ת דלמא לא נתן לה בעלה כל נכסיו במתנה גמורה רק בתורת אפיטרופוס ולא היתה יכולה כלל לצוות ז"א דפשיטא דלא עשאה בעלה אפוטרופיס לחוד דהא היא שלטה בכל עזבון בעלה כאדם העושה בשלו ממש ולא כדין אפוטרופוס המבואר בחו"מ סי' ר"צ אשר יש לו