מצפה אריה לו

הכי ופי' בפנ"י שהשיג על המהרש"א. שבתי וראיתי דיש להביא ראי' ברורה נגד דעת הגאון מליסא שהבאתי לעיל דבעינן דעת מקנה בשעה שזה עושה הקנין אבל אם שניהם לא כוונו אלא למדידה בעלמא אף שכבר פסקו הדמים לא קנאו מהא דאמרינן בסוגיא בקדושין דף כ"ט משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש והנה הכא בודאי לא הי' שום כוונה לקנות דהא אין הקדש יוצא בלי פדיון ואיכא איסור לכוין לקנות קודם הפדייה ולדעתו ז"ל הא כל כה"ג גם בהדיוט לא הי' קונה במשיכה כזו והי' בידו לחזור והאיך אמרינן הטעם דלא יהא הדיוט חמור מהקדש אלא מוכח כיון דכבר פסקו הדמים מהני בהדיוט משיכה כל דהו אף דהמוכר והקונה לא כוונו אלא למשיכה בעלמא בלי שום כוונה לקנות ודו"ק כי זה הוא קושיא גדולה לדעת הגאון ז"ל: ועתה נחזור לראש דברינו בענין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דדעת הרי"ף והרמב"ן והתוס' והרא"ש בפרק ד' וה' דבמתנה לעניים נמי דינא הכי דבאמירה לחודי' קני עניים ושוב לא מצי למיהדר בי' ובחו"מ סי' רמ"ג כתב הטור דאם מקבל הוא עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסל"ה וכתב הרב"י דאין דברי רבינו מכוונים דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסל"ה אלא גבי הקדש אבל לעני הדיוט מקרי ע"ש ועיין בסמ"ע סי' קכ"ה סע"ק כ"ה שמקיים דברי הטור דצדקה לעניים דמי להקדש ובתשו' פנים מאירות השיב בזה להלכה למעשה דלא כהסמ"ע ופסק דאם מת אין היורשין מחוייבים ליתן מה שאמר אביהם ליתן לעני פלוני ע"ש. והנה ראיתי בתשו' הרמ"א סי' מ"ח ובמהרי"ט סי' כ"ב שמבואר בהדיא דדעתם דגם דעת הרי"ף ז"ל אינו דצדקה דמי ממש להקדש אלא כמו נדר דהא הביא שם הא דאמרינן בפיך זו צדקה אלמא דמטעם נדר הוא דקאמר הרי"ף ז"ל דלא מצי הדר בי' אבל מ"מ לא קנו העניים לגמרי שיהא מחשב שלהם תיכף באמירתו לבד דדוקא בהקדש לחודי' אמרינן הכי בקדושין דף כ"ט דאם אמר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה מטעם דאמירתו לגבוה כמסל"ה אבל בצדקה לא אמרינן אמירתו לגבוה כו'. והנה הוכחת המהרי"ט מדהביא הרי"ף ז"ל הא דבפיך זו צדקה בעניותי לא זכיתי להבין דהא הרי"ף ז"ל לא מיירי כלל באומר סלע זו לצדקה וכל שלא אמר הלשון הרי זו גם בהקדש גמור אינו אלא נדר. ועוד הא מצינו גבי הקדש גופה דאמרינן אמירה לגבוה כמסל"ה ומ"מ אינו אלא נדר וכן כתב בהדיא בפי' הרא"ש בנדרים דף כ"ט ע"ב גבי הא דאמרינן התם שאני הכא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וז"ל וחייב לקיים דבריו כאילו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר בי' ע"ש. וכן צ"ל דהא דאמרינן בב"ב דף קל"ג גבי בנו של יוסף בן יועזר ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה כמסל"ה דג"כ לא הוי אלא מטעם נדר דהא לא אמר לשון הקדש כלל וכן צ"ל בדוכתי טובא דגם בנדר להקדש אמרינן הלשון אמירתו להקדש כמסל"ה ולשון זה כולל שני עניינים האחר הא דאמרינן שם בקדושין כיצד אמירתו לגבוה דהתם בודאי חשיב כמו מסירה ממש וקנין גמור הוא דהא אמר שור זה עולה בית זה הקדש וענין השני הוא באומר הרי עלי דבכה"ג אינו אלא נדר. ומעתה שפיר הביא הרי"ף ז"ל האי דבפיך זו צדקה כיון דחזינן דצדקה והקדש מחד קרא ילפינן לי' מסתמא דמי להדדי דאמרינן נמי בצדקה אמירתו לגבוה כמסל"ה ושוב לא מצי הדר בי' וממילא שמעינן דכמו כן סבר הרי"ף ז"ל דצדקה דמי להקדש בכל מילי דאם אמר סלע זו לצדקה קנו העניים באמירתו לבד כאילו נעשה בקנין גמור דמניין לנו לחלק בין צדקה להקדש דאטו בהקדש איכא דרשה אחריני דילפינן מיני' דאמרי' אמירתו לגבוה כו' הא תרווייהו מחד קרא נפקא ומסתמא תרווייהו דמיא להדדי. ואדרבה אנכי תמה על המהרי"ט והרמ"א ז"ל הא בר"ן ובריטב"א שם בקדושין מבואר בהדיא דצדקה לעניים חד דינא אית לי' עם הקדש בכל מילי וכן כתב הר"ן ז"ל בנדרים שם והמ"א כתב שם שכן מוכח דעת הראבי"ה והאיך כתבו המה ז"ל דאף לדעת הרי"ף וסייעתו אינו אלא מטעם נדר וצ"ע: ועומד אני בתמי' בהא דהקשו התוס' והרשב"א והר"ן שם בקדושין בהא דאמרינן משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה דנותן מאתים דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש והקשו דל"ל האי טעמא תיפוק לי' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"ש. לפי מה שפסק הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' רנ"ב דנודר ומת אין היורשים מחוייבים לקיים נדר אביהם א"כ נ"מ רבה איכא דאם מצד אמירתו לגבוה הא בכה"ג אינו אלא נדר שמחויב לשלם מאתים ואם מת אין היורשים מחוייבים לשלם אבל מחמת האי טעמא דלא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש אנו מוציאין גם מהיורשים ולדעתי הוכחה מזה דסבירו להו ז"ל דבנודר ומת מחוייבים היורשין לקיים נדר אביהן לא כפסק הרמ"א. אבל ראיתי בס' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ב' תשו' ארוכה ברוחב בינתו והראה לדעת ולחלק דגם לדעת החולקים דבאומר צדקה לעניים לא זכו עניים באמירה לחודא אלא כשאומר עניים סתם אבל כשבירר דבריו לעני פלוני כולי עלמא לא פליגי דקני העני באמירתו לבד והביא שכן כתב המהרי"ט ובתשו' מהר"ב אשכנזי בשם תשובת הרשב"א כת"י והאריך בזה ליישב בזה שיטת הטור ז"ל וכתב שם בהדיא דאם מת מחוייבין היורשין ליתן להעני דכבר זכה בי' העני ודידי' הוא ועיין מ"ש בסוף הסי' שאם אמר ליתן לבהכ"נ חפץ פלוני קניא לי' בכה"ג באמירתו לחודא דגם בהקדשות דידן כל שמייחד ואומר כלי זה להקדש יצא מרשותי' לרשות הקדש ע"ש ועיין בסי' ז' שם אשר שם הכפיל דבריו שנית דכל מתנה לעני ידוע קניא לי' העני באמירתו בלבד דכמסל"ה דעי וכתב שם שכן כתב הש"ך בחו"מ בסי' פ"ז ס"ק נ"ה. ולכאורה יש קצת לפקפק על מ"ש הגאון ז"ל דגם לדעת הקדמונים ז"ל החולקים על הרי"ף וסבירא להו דבצדקה לא אמרינן אמירתו לגבוה כו' אינו אלא דוקא באומר לעניים סתמא אבל אם פירש לעני פלוני כו"ע מודי דקני' לי' זה העני כאשר כתבתי למעלה ממה שכתב הנימוק"י בב"מ בפרק הזהב וז"ל והא דמתנה מרובה יכול לחזור בי' פירשו בירושלמי דוקא באדם עשיר אבל בעני נעשה נדר דגרסינן התם רב מפקיד לשמעי' אי אמרינן לך הב מתנה לגבר פלן אם עני הוא הב לי' מיד ואם עשיר הוא אימלך בי' תניינא ע"ש. ומבואר א"כ דדעת הנמוק"י אפי' כשמפרש ואומר לעני פלוני ג"כ אינו מחויב ליתן רק מתורת נדר אם לא דנימא דרב אמר מתנה סתם ממה שהפקיד אצל שמעי' ולא אמר דבר מסוים דבכה"ג פשיטא דאינו אלא מתורת נדר כיון דלא פירוש דבריו ומ"מ קצת דוחק. והנה עלה על לבי דיש לחלק בין צדקה להקדש ולומר דדוקא גבי הקדש שייך לומר דמחמת האי טעמא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט קניא ההקדש בכל מקום שהם קנין גמור משא"כ בצדקה אף דאמרינן בי' ג"כ אמירתו לגבוה כמסל"ה כיון דתרווייהו בחד קרא כתיבי מ"מ לא חשיב קנין גמור להיות מיחשב של העני ורק מתורת נדר הוא מחויב ליתן להצדקה משום דגבי הקדש טעמא אחריני הוא דאיכא דהנה הש"ך בסי' רנ"ה הביא מ"ש הרשב"א ז"ל