מצפה אריה לג

חביבה מצוה בשעתא דהא פשיטא דעיקר זמנה הוא ביו"ט ושאר הימים אינן אלא תשלומין דראשון וכמו שמבואר בש"ס וברמב"ם פ"א מה' חגיגה וכן משמע מלשון דמתניתן דקתני מי שלא חגג ביו"ט הראשון חוגג והולך כל הרגל משמע דלכתחילה יותר טוב להביא בראשון א"כ אמאי לא אמרו ב"ה דעולת ראי' דוחה יו"ט מטעם דחביבה מצוה בשעתה וזה לא שייך בנדרים ונדבות אלא מוכח מזה דשהוי מצוה הוא עדיף יותר מהא דחביבה מצוה בשעתה ולפי זה נדחה מה שכתבתי למעלה להוכיח דחביבה מצוה בשעת' עדיף יותר משהויי מצוה מהס"ד דהש"ס דמנחות דרצה לומר דמשו"ה קצירת העומר דוחה שבת משום דסבור כר"ש ודלמא אברים ופדרים דדחי שבת הוא משום דשהויי מצוה לא משהינן ולא משום חביבה מצוה בשעת' אלא מוכח מזה דחביבה מצוה בשעת' הוא עדיף יותר. דז"א דהא מגמרא דביצה מוכח להיפך וצ"ל דהאי דמנחות שאני דלא חשיב שהוי מצוה עד הלילה וגם כהנים זריזים הם וליכא למיחש שמא יפשע ודו"ק: ובגוף השאלה בענין החליצה אם יחלוץ הקטן או יותר טוב להמתין על האחים הגדולים שהמה בריחוק מקום הרבה ממדינה זו אשר לדעת התה"ד שהבאתי למעלה דוקא קתני במתני' בגדול עד שיבוא ממדה"י אבל ממדינה למדינה בא"י לא. והב"ח כתב דגם ממדינה למדינה נמי כמדה"י דמי רק בענין שיהי' כמו הא דאמרינן ג' ארצות לנשואין שיהי' נמי חלוקין בלשונם עיין בדבריו ז"ל. אך הב"ש הביא בשם מהר"מ מינץ במעשה שהיה היבם הגדול במרחק ששים פרסאות והורה שיחלוץ הקטן וע' בס' חתם סופר סי' פ"ה שפלפל ג"כ בזה בדברים נכונים. אולם בכל זה אנכי תמה אקרא דמ"ש מצות חליצה דמצוה לכתחלה בגדול משאר מצות כגון מילה דמצותו נמי לכתחלה על האב ועלי' דידי' רמיא למול את בנו או כסוי הדם דקיי"ל ושפך וכסה דמצותו נמי לכתחלה דהשוחט בעצמו יכסה כדאמרינן בחולין דף פ"ז ע"א אבל מ"מ כשהאב ליתא לקמן א"צ להמתין עליו וכן כששחט השוחט ולא כסה יכסה אחר כמו שמבואר ביו"ד סי' כ"ח ס"ק ח' ומשמע דאפי' אם נאנס השוחט במה שלא כסה נמי אין צריך להמתין עליו כלל והיינו על כרחך דהטעם בזה דנהי דהתורה זכתה להאב בהמצוה שהוא קודם למול את בנו זכתה גם כן להשוחט שהוא קודם במצות כיסוי לכל אדם מ"מ כשהמה אינם רוצים או שנתעכבו מלקיים המצוה אין להמתין עליהם כלל וא"כ מ"ש במצות יבמה דלא נימא נמי הכי דנהי דהתורה זכתה הזכות להגדול שהוא קודם לכל שאר אחיו מ"מ כשנתעכב אין להמתין כלל עליו. ואת אשר אנכי אחזה בזה דבאמת כן הוא הדבר דכל שהקטן לפנינו והגדול איננו לפנינו והקטן רוצה לייבם או לחלוץ אין להמתין על הגדול דכל שאינו לפנינו אבד זכותו אלא הא דקתני במתניתן תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבוא ממדה"י אין שומעין לו דמשמע דוקא בכה"ג אין שומעין לו אבל כשהוא במדינה ממתינן היינו דוקא כשזה האח שהוא לפנינו אינו רוצה לקיים המצוה כלל ואנו צריכין לכופו לזה שיחלוץ אז אמרינן דאין אנו צריכין להזדקק לכוף לזה אלא היכא דיש חשש שיתבטל המצוה לגמרי אבל היכי שיוכל להיות שיבוא אח"כ האח השני ויחלוץ מה לנו לכוף את זה כיון שאפשר להתקיים המצוה באח השני אבל אם האח הזה שהוא לפנינו רוצה לקיים המצוה מעצמו נראה לדעתי שאין להמתין על השני כלל. ויען כי הי' קשה לי מאוד לחדש דבר זה מעצמי ולא מצאתי בספרן של צדיקים גדולי האחרונים שיאמרו כן עד שמצאתי ת"ל ראי' נכונה לזה מביצה דף ל"ז בהא דתנן אלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין לא חולצין ולא מיבמין ופריך הגמ' אהא דלא חולצין ולא מיבמין והא מצוה קא עביד פי' ואמאי קא חשיב להו בין הנך דרשות ליחשב בין הנך דמצוה ומשני לא צריכא דאיכא גדול ומצוה בגדול ליבם ע"ש ויש להקשות דבמאי איירי הכא אי מיירי שהגדול הוא במדה"י פשיטא דמצוה היא אצל הקטן דהא נמי כופין אותו לזה לקיים המצוה דכל שהגדול הוא במדה"י חשיב כאילו ליתנהו כלל כמ"ש הב"ש אלא אם נימא דמיירי שהגדול הוא כאן א"כ בלא"ה אסור להקטן ליבם דהא מצוה. על הגדול וא"ל דאיירי שהגדול אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ולהכי חשיב אצל הקטן רשות דהא אם לא רצה נמי הקטן חוזרין אצל גדול דזה ניחא בחליצה דקרי' לי' רשות אבל אם רצה הקטן לייבם הא חשיב מצוה כיון דמסקינן שם ביבמות דביאת קטן עדיפא מחליצת גדול דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא ואין לומר נמי דמיירי לעולם שהגדול רוצה לייבם וקדם הקטן וזכה בה ולהכי חשיב אצלו רשות ולא מצוה דהא אדרבה המצוה הוא על הגדול דזה אינו לפי מה שהביא השט"מ בשם הרשב"א ז"ל בהא דפריך הגמ' לעיל מיני' אהא דאין דנין והא קא עביד מצוה ומשני דאיכא דעדיף מיני' נראה דאפי' ליכא דעדיף מיני' נמי אין דנין משום מצוה והקשה הרשב"א דא"כ אמאי לא קתני בין הנך דמצוה בגוונא דליכא דעדיף מיני'. ותירץ מורי דלא קשה כלל דבין הנך דמצוה לא קחשיב אלא כל דלא משכחת להו רשות כלל אבל כל הני דמשכחת בהו לפעמים רשות כמו אין דנין דמשכחת בהו גווני דרשות היכא דאיכא דעדיף מיני' קחשיב לה בין אלו משום רשות ושוב חזר והקשה והא אין מקדישין ואין מעריכין איכא נמי צד דלא הוי מצוה כגון דלא הקדיש לתת אותם ביד הגזבר וקחשיב בין הנך דמצוה ותירץ דבין הני דרשות עכ"פ ליכא בהו עבירה אבל מקדישין ומעריכין או הוי מצוה גמורה כגון שהקדיש לתת לגזבר אוי הוי עבירה כגון שהקדיש שלא לתת ליד הגזבר עכת"ד ומעתה אי נימא דמיירי שהגדול הוא בכאן וקדם הקטן ויבם א"כ הוי נמי עבירה ולא הוי לי' לתנא ליחשוב בין הני דרשות כמו מקדישין ומעריכין וזה לכאורה תימא. אבל לפי מה שחדשנו דדוקא היכא שהגדול הוא בכאן והוא רוצה לעשות המצוה הוא קודם אבל בדליכא לפנינו הרשות ביד הקטן לקיים המצוה דאין להשהות המצוה להמתין על הגדול אלא דאין כופין את הקטן לזה אם לא כשהגדול הוא במדה"י שפיר ניחא דמשכחת לה צד שיהי' אצל הקטן רשות אם לייבם או לחלוץ או לחדול ולתלות בהגדול כיון שהגדול אינו במדה"י ואינו ג"כ לפנינו שיהי' מוכן לקיים המצוה וכיון דמשכחת צד רשות שפיר קתני בין הנך דרשות ודו"ק: ומ"מ גם לפי מה שכתבתי דכל שאין הגדול מזומן לפנינו לקיים המצוה אין ממתינין עליו היינו דוקא כגון שהלך למרחקים או שקשה הדבר להתודע היכן הוא אבל בלאו הכי לא דאם לא כן לא משכחת לה כלל הא דקיי"ל דהיבמה הולכת אחר היבם אלא ע"כ דאף דהיבם הגדול בעיר אחרת צריכה ללכת אחריו אבל כשהוא במרחקים אף באותו מדינה והקטן רוצה לחלוץ מרצונו הטוב כמו בעובדא דידן שפיר י"ל כנ"ל דאין צריך להמתין על הגדול. הנראה לפע"ד כתבתי. סי' יז ישאו הרים שלום אל כבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי בכל חדרי תורה ידי' רב לו בפלפול וסברא כ"ש מוה' חיים זאב ני' מ"ץ דק' רישא יע"א ומלפנים אבד"ק סטנאב. בשבוע העבר מסר לי כבוד מרן חותני שליט"א שני מכתבים מאת כת"ה אשר שלח לו בדבר שו"ת