מצפה אריה לא

הא אי קנה שוב ליכא שום אחריות אבל בחטאת ואשם דאף אי מהני ההקדש מ"מ יש כאן חיוב אחריות דאף אם יגנב או יאבד חייב להביא אחרת במקומ' לא חשיב שנוי רשות דאכתי תורא דראובן הוא. ולפ"ז יש לפרש מ"ש הר"י בן הרא"ש ז"ל דאילו מכר לו באחריות ל"ח שנוי רשות הכי פירושו דכוונת הרשב"ם שמכר לו בסתמא ולא פירש לו אחריות דבכה"ג אינו חייב אלא באחריות דנפשי' ומחמת זה לא נתבטל שם שנוי רשות דאילו קבל עליו הגזלן בפי' כל האחריות דאתי דחייב נמי באחריות דאחריני כגון אם יוציאו עכו"ם ממנו אפילו שלא כדין כדאיתא בחו"מ סי' רכ"ה לא קנה כלל דכיון דאף אם נימא דקנה וחשיב שנוי רשות ג"כ חייב הגזלן באחריות כל כי האי גוונא לא חשיב שנוי רשות ולא קנה: ובזה ניחא נמי הא דכתב הרשב"ם ז"ל שם דבקרקע לא מהני יאוש ושנוי רשות וסבר התוס' דכוונתו דיאוש לא מהני בקרקע וע"ז הקשו דמהירושלמי משמע דיאוש מועיל בקרקע ע"ש אבל לפי מה שבארתי י"ל דכוונת הרשב"ם דשנוי רשות לא שייך בקרקע דדוקא במטלטלין דליכא שום אחריות רק אחריות שמא תמצא גזולה ולזה עם הקנין של הלוקח נסתלק האחריות וחשיב שנוי רשות כמו שכתבתי אבל בקרקעות דגם בע"ח מצי טריף לי' מיני' א"כ גם אחר הקנין נשאר האחריות לא חשיב שנוי רשות: שוב ראיתי להתוס' סוכה דף ל"א ע"ב ד"ה וקרקע אינה נגזלת שכתבו דמסוגיא דפרה וטלית בב"ב משמע בהדיא דבקרקע לא מהני יאוש וכתבו עוד וכי תימא משום דקא סבר יאוש כדי לא קני ושנוי רשות לא שייך בקרקע ע"ש ולכאורה תמוה למה לא שייך שנוי רשות בקרקע כמו במטלטלים אבל לפמ"ש שפיר יש חילוק גדול דדוקא במטלטלין דליכא אחריות דבע"ח הוא דחשיב שנוי רשות אבל לא במקרקע ודו"ק כי זה נראה לדעתי נכון: ודרך אגב הנני להזכיר בזה מה שראיתי להנוב"י מהד"ת חלק אה"ע סי' ע"ז בתשובתו להגאונים ר' שמואל ור' זלמן מרגליות ז"ל שכתב וז"ל ומה שכתבתם כיון שהוא לאחר יאוש בהתירא אתי ליד הקונה והיינו טעמא דיאוש ושינוי רשות. הנה לא ראיתם דבר זה לדעתי בשום קדמון דטעמא דיאוש ושנוי רשות הוא משום דבהתירא אתי ליד הקונה כו' ע"ש ועיין בתשו' הגאון ר' סענדר מרגליות מסאטנוב בספרו תשו' מהרא"ם סי' נ"ב שהרבה להשיג על תשו' של הנוב"י הנ"ל ובתוכה כתב גם על הנ"ל שכן מבואר בתשו' הרשב"א סי' תתקס"ח ע"ש. ואחרי אלף בקשת הסליחה נעלם מאתם שכן כתבו התוס' בסוכה שהבאתי למעלה שכתבו וז"ל וכ"ת משום דקא סבר דיאוש כדי לא קני ושנוי רשות לא שייך בקרקע הא טעמא דיאוש לא קני משום דבאיסורא אתי לידי' כמפורש במרובה (דף ס"ו) והכא גבי קרקע נמי הרי נתיאש קודם שהחזיק בה הלוקח כמו גבי פרה וטלית עכ"ל הרי בהדיא דסבירי להו נמי דטעם דיאוש ושנוי רשות הוא משום דבהתירא אתי לידי' וראה זה פלא. ודע דלפי מה שכתבתי לפרש דברי הרשב"ם לחלק בין קרקע למטלטלין לענין שנוי רשות מוכח דהרשב"ם לא סבירא לי' הטעם הלז ודו"ק: סי' טז בדבר השאלה ביבמה אחת רכה בשנים והאחים הגדולים המה רחוקים ממקומה בערך שמונים פרסאות במחוז ווילנא וגם המה נודדים ממקום למקום עוד רחוק הרבה ממקום מגורם האם אחיהם הקטן מהם שהוא מתגורר בקרוב מקום יוכל לקיים מצות חליצה כדת. הנני להציע בזה אשר חנני ה' ומה' אעתיר שיורני דרך התורה הישרה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. מקור הדבר ביבמות דף ל"ט דתנן מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחים לא רצו חוזרין אצל גדול תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדה"י אין שומעין לו ומדברי הרמב"ם ז"ל והטור משמע דמדה"י לאו דוקא אלא ה"ה ממדינה למדינה נמי הכי הוי אבל התה"ד בסי' ל"ה כתב בדבר השאלה בענין קדוש הלבנה אם יותר טוב להמתין עד מוצאי ס"ק כדי לעשות מצוה מן המובחר או צריך לקדש בימות החול שלא להשהות המצוה וכ' להוכיח מסוגיא דיבמות הנ"ל דפרכינן התם מסיפא דמתני' דאם תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדה"י אין שומעין לו וניחוש דלמא גדיל קטן ומייבם ובגדול דלמא אתי וחליץ ומשני שהוי מצוה לא משהינן אלמא מזה דאין להשהות המצוה אף בכדי לעשות המצוה מן המובחר וסיים שם וז"ל ומ"מ מוכח דדוקא בראוי להסתפק שתעבור המצוה אז לא משהינן אבל בשאינו ראוי להסתפק לא ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממדה"י ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בא"י דלא משהינן אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדה"י דלמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממדה"י ותעבור המצוה אבל ממדינה למדינה בא"י דקרוב הדבר שיבא משהינן עכ"ל: והנה באמת יש לתמוה עליו דאמאי פשיטא לי' כיון דמהרמב"ם והטור לא משמע הכי אלא דאף במדינה אחרת נמי אין שומעין לו וכבר החליטו כל האחרונים דלא כתה"ד עיין בית שמואל סי' קס"א. והנה בדברי התה"ד יש לפקפק דאמאי כתב דחיישינן בקטן שמא ימות ובגדול שמא לא יבא הי' לכו לחוש נמי בגדול שמא ימות ומחמת האי טעמא נימא נמי דגם אם הוא במדינה אחרת אין להמתין עליו ואם נימא דדוקא למיתה דקטן הוא דחיישינן אבל לא למיתה דגדול דמיתת קטנים שכיחי טפי. חדא דמנ"ל הא ועוד דגם אם ימות הקטן אפשר לכוף לזה הגדול שהוא עכשיו לפנינו לייבם או לחלוץ ולמה לן לכוף אותו עכשי'. ועכצ"ל דחיישינן נמי שמא בנתים ימות גם הוא או ילך גם זה למדה"י ויתבטל המצוה. ונראה דעיקר החילוק של התה"ד בין זמן מועט לזמן מרובה דלזמן מועט לא חיישינן דלמא יארע אונס ומשהינן את המצוה אבל לזמן מרובה חיישינן לאונס ולהכי בקטן עד שיגדיל חשוב כמו זמן מרובה דאף אם הוא סמוך לי"ג שנה חשיב זמן מרובה דהא בעינן שיביא שתי שערות דוקא ומי יודע אימתי יביא שתי שערות אבל כשהוא במדינה אחרת שהוא סמוך למדינה זו חשיב כמו זמן מועט וכן כתבו האחרונים עיין חתם סופר א"ע סי' פ"ה. אמנם מה שהביא התה"ד ראייתו דאין להמתין עם קידוש הלבנה עד מוצש"ק אף דבזה חשיב מצוה מן המובחר מסוגיא דיבמות הנ"ל דאין ממתינן עם החליצה בכדי שיחלוץ הגדול דהוי נמי מצוה מן המובחר דשהוי מצוה לזמן מרובה לא משהינן יש לדחות ולומר דשאני קידוש החודש כיון דמוצש"ק הוי שעת הכושר יותר לקידוש הלבנה חשיב כמו חביבא מצוה בשעתה דעדיף הרבה משאר מצות מן המובחר כמו חליצה בגדול דהא משום חביבה מצוה בשעתא מחללינן שבתא כדאמרינן במנחות דף ע"ב אהא דאמר ר' ישמעאל בחריש ובקציר תשבות מה חרישה רשות אף קצירה רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ואי אמרת נקצר ביום כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מערב שבת ומשני סבר לה כר"ש דאמר בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כשרים כל הלילה ואפ"ה דחי שבת ואע"ג דהגמרא דחי לה התם דשאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת מ"מ שמעינן עכ"פ דדבר גדול הוא כולי האי לדחות שבת בכה"ג היכא דכבר דחתה שחיטה את השבת ואילו משום מצוה מן המובחר הי' פשוט להגמרא