מצפה אריה כז

שעושין ועוד שהוא גמר ומגרש כיון שהוא סבר שכדין כופין אותו ע"ש. כן נראה לי שיש לומר ג"כ להיפך דאם סבור הוא שהב"ד כופין אותו שלא כדין אף שבאמת הוי כדין ע"מ אינו גומר ומגרש דכיון דאזלינן בתר דעתו ומחשבתו והוא סבור דהכפי' הוי שלא כדין פשיטא דלא גמר ומגרש וזה ברור לדעתי. ולפ"ז יצא לנו דבר חדש שאין לכוף על הגט אא"כ הדין מוחלט והלכה פסוקה שהוא מחויב לגרש אבל היכא שהבעל יודע דאין הדין ברור וחכמי הדור מחולקים בזה אשר איזה מהם אומרים שאינו מחויב לגרש ע"פ ד"ת אין לכופו על הגט אפי' לדעתם שהדין אתם באמת כיון שהבעל אינו יודע עם מי האמת והצדק ואינו גומר ומגרש. [וכדמות ראי' יש להביא לזה מהא דאמרינן בשבת בפ' ר"ע דף פ"ח ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית כו' ואמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא ולכאורה קשה הא אמרינן התם דתנאי הי' במעשה בראשית דאם לא בריתי כו' וא"כ נהי נמי דכפה עליהם הר כגיגית מ"מ כיון שהם הי' מחויבים לקבל התורה מצד הדין אמאי לא נימא דחשיב כמו תלוהו וזבין ולפי הנ"ל י"ל דהא קודם קבלת התורה אכתי לא ידעו ישראל האי קרא דאם לא בריתי כו' שתנאי הי' במעשה בראשית א"כ לדעתם הי' הכפי' שלא כדין לא גמרי ומשעבד' נפשי' לקיים התורה ומשום הכי חשוב שפיר מודעה לדאורייתא ודו"ק]: ומעתה בנידון שלפנינו שהאשה עם בעלה עמדו לד"ת לפני הרב הג' דרימלוב ויצא הפסק דין מאת הבד"צ הנ"ל שהבעל אינו רשאי לגרשה בע"כ ואח"כ הסכימו לזה רוב רבני גדולי גאליציא ובראשם מו"ח הגאון אב"ד דק' לבוב שליט"א א"כ מחויבים הני רבנים מרוסלאנד שהתירו מקודם לגרשה בע"כ לחזור עתה מהוראתם דאפי' לדעתם שהדין עמהם ועפ"י ד"ת רשאי הבעל לגרש את אשתו פלונית בע"כ מ"מ כיון שהאשה יודעת שחכמי הדור חולקים ע"ז ולפמ"ש שכל כה"ג אין כופין אותו לגרש ה"ה נמי דאין לכוף גם אותה אחרי שרגמ"ה השווה מדותיו ואין חילוק בין איש לאשה. ואין לומר כיון דלכל הדיעות עכ"פ מחויבת היא עפ"י ד"ת לקבל גט מבעלה א"כ חשוב גט מעושה כדין. דהתוס' בב"ב דף מ"ח הקשו וז"ל לההיא טעמא דמפרש בפ' המגרש דבכותי פסול ד"ת כו' תקשי לי' לר"פ אמאי פסול נימא דאגב אנסי' גמר ומגרש וי"ל כיון דע"י כפיית כותי נתנו הוי שלא כדין ושלא כדין הוי כמו מתנה כדמפרש לעיל ע"כ. מזה מוכח בהדיא דכל דרק הכפייה הוי שלא כדין חשיב שלא כדין ופסול ואם נפשך לומר דמה לנו לחוש לחששות כאלה בענין גט בע"כ שהוא רק מתקנת רגמ"ה ז"ל ואף שרגמ"ה השווה מדותיו הוא רק לענינים שהמה ברורים עפ"י ד"ת ועל פי פסקי בעלי הש"ע הרמב"ם והטור והרב"י וכדומיהם מגדולי האחרונים ז"ל אבל לחוש חומרות כאלה כמים שאין להם סוף אין לנו. אני אומר כל האומר כן טועה הוא פוק חזי מה שכתב גדול שבאחרונים המהרי"ק ז"ל בסי' קמ"א לענין אשה מומרת אם מותר לזכות לה גט ע"י אחר שיהי' רשאי לישא אחרת וכתב להחמיר לחוש לדעת הרי"ף ז"ל דהאומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור לעבדי לא מהני רק לענין חזרה אבל גיטא לא הוי עד דמטי לידה ואף דכל גדולי הקדמונים ז"ל חולקים על הרי"ף בזה שתהא גם היא מותרת להנשא משיגיע הגט ליד הזוכה ומ"מ החמיר הוא לחוש לגבי הבעל מחמת תקנת רגמ"ה הובא דבריו בש"ע סי' ק"מ בהגהה הרי אנו רואין עד כמה החמירו חז"ל לענין תקנת רגמ"ה ז"ל לכן פשיטא שאין חילוק כלל בין כפיית הבעל לכפיית האשה בשום דבר ורגמ"ה עשה חיזוק לדבריו כשל תורה ודו"ק: ובדבר הכתב שנתנה להבעל באו"ש שאם תעבור בי שנים עוד ולא תלד מחוייבת הוא לקבל גט מרצונה ראיתי למו"ח הגאון ני' שהביא דברי הב"ש בסי' קט"ו ס"ק ז' וז"ל הב"ש ואם תשבע על דבר שעשתה שאם תעשה שנית תהי' מחוייבת לקבל גט ועברה על השבועה נראה השבועה חל דהא חרם רגמ"ה הי' לטובתה שאל יגרש אותה בע"כ והיא יכולה למחול מכ"ש בזמן הזה די"ל דכבר כלו זמן החרם וא"כ דהשבועה הי' חל עלי' ועוברת על השבועה נמצא דהיא עוברת על ד"ת ויכול לגרש אותה בע"כ ע"כ. והנה דברי הב"ש כספר החתום ואין לו הבנה כלל דמה שכתב דכיון דחרם רגמ"ה הי' לטובתה יכולה למחול. הא מבואר בהדיא לעיל בסי' א' להיפך דהאשה אינה יכולה למחול חרם דרגמ"ה ועוד האיך נעשה בזה האשה עוברת ע"ד הא השבועה הי' רק כשיתן לה הבעל גט מחויבת היא לקבלה וא"כ הא הברירה ביד הבעל שלא ליתן לה גט כלל ולא תצטרך היא להיות עוברת על השבועה ולא תהי' עוברת על דת ובפרט דהא דעוברת על השבועה יכול הבעל לגרשה בע"כ משום דבעון נדרים בנים מתים כמ"ש בתה"ד א"כ מסתברא דכל שביד הבעל לתקן שלא תהי' עוברת על השבועה אין לגרשה בע"כ. ונ"ל דהב"ש מיירי שהשבועה היתה שלא תעשה שנית ואם תעשה תקבל גט ובזה שתקבל גט אח"כ היא מתקנת מה שעשתה אותו דבר ומצינו כעין זה בש"ס בנדרים דף ט"ו ע"א קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג וא"כ בהליכתה אחר עברת הנדר הוא מתקנת האיסור נדר שעברה לכן כ' דהשבועה חל כלומר דאין לחוש שיחשב השבועה אונס על הגט אפי' לדעת הי"מ בסי' קל"ד דנשבע לגרש חשוב אונס מחמת השבועה ע"ז כתב דכאן לא שייך לומר כן דהיא יכולה לקבל על עצמה בשבועה לקבל גט וכיון דהשביעה חלה מחויבת היא לקבל הגט כדי לתקן את מה שעושה בעשותה אותו דבר פעם שנית שכל זמן שהיא אינה מקבלת גט הוא עוברת על השבועה והבן כן נ"ל לפרש דברי הב"ש. ולפ"ז בנ"ד שנשבעת רק לקבל גט אחר ב' שנים לא נקראת עוברת על ד"ת שיתירו משום זה להבעל לגרשה בע"כ דהא ביד הבעל שלא יתן לה גט כלל ולא תעבור על השבועה וגם פשיטא דמחמת זה אסור ליתן לה גט אחרי שיודע שלא תקבלו ואיכא משום לפני עור כו': והנה מי שעבר על חרם דרגמ"ה וגירש בע"כ במקום שאסור לגרש בע"כ אם בדיעבד הוי גט או לא הוי גט כלל כבר דבר מזה הב"ש בסי' קי"ט סעיף י"א וז"ל ואם חרם רגמ"ה דעי לתקנת חז"ל י"ל דבזה"ז אפי' אם עבר וגירש אינה מגורשת ע"כ ומדבריו אלו נראה דדבר זה לא בריר' לי' כולי האי אולם מה דמספקא לי' להב"ש ראיתי לאחרונים הבאים אחריו דפשיטא להו דאף בדיעבד לא הוי גט כלל וכתבו שכן החליט המהר"ם מינץ בתשובותיו וגם כתבו דהב"ש לא ראה אלא לשון התקנה המובא בס' הכלבו אבל אילו ראה לשון התקנה המובא בס' מהר"ם מרוטינבערג לא הי' כתב כן דשם מבואר בהדי' בלשון התקנה דאין הגט כלום. ובראשית ההשקפה עלה על לבי די"ל הטעם בזה עפ"י מה שהעלו התוס' גיטין דף כ"ב ע"ב להסוברים דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט דוכתב לא קאי אבעל דוקא אלא אסופר הא דאמרינן שם בגיטין דף ע"א צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול. דאשה לאו לגירושין קיימא כדאמרי' בריש זבחים ע"כ. א"כ לפי מה שתיקן רגמ"ה דאין לגרש אלא מדעתה וכמו דבעינן דעת הבעל כן בעינן דעת האשה ממילא יש לומר דבלי דעתה אמרינן נמי דלאו לגירושין קיימא ודעת הבעל לחודי' לא מהני ואף כשעבר וגירש הגט בטל דעכ"פ בשעת כתיבת הגט לא היתה עומדת לגירושין כיון דאסור ליתן לה בע"כ