מצפה אריה כ

דכל אחד מהם עומד בפני חבירו דכיון דבגמרא לא אפשטא עבדינן לחומרא והביא שם הש"ך דדעת הרמב"ם ור"ח ז"ל שאין האב עומד בפני הבן וע' בתשו' ר' מנחם עזרי' שכתב דדעת הרמב"ם הוא עיקר ע"ש ולפענ"ד נראה דיש להביא ראי' לדעת הרמב"ם מכתובות דף ס"ב ע"ב מעובדא דרב תמא בר ביסא דאזיל יתיב תרי סרי שנין בבי מדרשא כי אתא כו' על לביתי' על ברי' ר' אושעי' קם קמי' הוא סבר למשאל שמעתתא קא בעי אמרה לי' דביתהו מי איכא אבא דקאי מקמי' ברא ע"ש והנה אנן קי"ל ביו"ד שם רמ"ד סי' יו"ד דמי שהוא מופלג בחכמה דהיינו שהוא גדול הדור ומפורסים בדורו בכך אפי' אינו רבו דינו כמו רבו מובהק ע"ש ועיין במקנה שכתב דדין זה מוכח נמי מהא דאמרינן הכא שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל נמי קאים מקמי' אלמא מזה דמר שמואל כיון שהי' גדול הדור דינו כמו רבו מובהק. ובב"ב דף נ"ט ע"א אמרינן אתמר ר' אושעי' אמר מעכב ר' חמא אמר אינו מעכב וכתב בתוס' הא דמזכיר ר' אושעי' קודם ר' חמא אביו במחלוקת לפי שהי' גדול יותר מדאי כדאמרי' בעירובין דף נ"ג לבן של ראשונים כפתחו של היכל זה ר' אושעי' ואמרי' נמי ר' אושעי' בדורו כר' מאיר בדורו שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו ע"ש וכן כתב רש"י ז"ל שם בעירובין דקרי לי' התם ר' אושעי' ברבי שהי' גדול בדורו וא"כ אם נימא דהאב חייב לעמוד לפני בנו שהוא רבו איך אמרה הכי מי איכא אבא דקאי מקמי' ברא וגם מהגמרא משמע הכי דאילו הוי ידע ר' חמא שזהו בנו ר' אושעי' לא הוי קם מקמי' מדקאמר הגמרא סבר למשאל שמעתתא הוא דקא בעי הא ר' אושעי' הוי יותר גדול ממנו והי' גדול הדור והוי דינו כרבו מובהק אלא מוכח דהאב אינו חייב לעמוד מפני בנו כשהוא רבו כדעת הרמב"ם ור"ח ז"ל ודו"ק: סי' ט תשובה לחכם אחד מה שעוררתי בעת שדברתי עם כת"ה דאפשר לומר דאף למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה אבל איסור שחיטת חולין בעזרה מודי דאסור מה"ת וגם אמרתי שכן נמצא בראשונים וע"ז אמר מרן חותני הגאון שליט"א דמש"ס דנזיר דף כ"ט ע"א מוכח דגם איסור השחיטה לאו דאורייתא דפרכינן התם לריש לקיש דסבר כדי לחנכו במצות הא קא מייתי חולין לעזרה ומשני קא סבר ר"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא א"כ מוכח בהדיא דגם השחיטה לא הוי אלא מדרבנן וכאשר עיינתי שם בגמרא ראיתי שכן משמע שם לכאורה מתוס' שם שכתבו לא הבאתו ולא אכילתו כו' ע"ש. וגם ראיתי מה שכתב כת"ה אח"כ במכתבו שכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בה' שחיטה פרק י"ב דהשוחט חולין בעזרה ואכלו מכין אותו מכות מרדות וגם רש"י ז"ל בקדושין דף נ"ח כתב בהדיא איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטה ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום ע"ש מכל הלין מוכח דגם איסור שחיטה לא הוי רק מדרבנן עכדכ"ת: והנה אנכי תיכף אחרי פרידתו מאתנו נזכרתי כי זהו מחלוקת מפורשת בין רש"י ותוס' בפסחים דף כ"ב וז"ל התוס' ד"ה חולין שנשחטו בעזרה פי' בקונטרס לאו דאורייתא איסור הנאה ולא משמע פשט ההלכה כן כו' ובסוף שמעתין אמרינן איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה א"א לפרס בענין אחר ובפרק מי שאמר הריני נזיר פריך למ"ד כדי לחנכו במצות הא קא מייתי חולין לעזרה ומשני קא סבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ואי לענין אכילה הוי דאורייתא אכתי תיקשי האיך הקרבן נאכל ע"י. עכ"פ חזינן דזהו מחלוקת מפורשת בין רש"י ותוס' למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אי מיירי רק לענין איסור הנאה או גם לענין אכילה ואם כן פשיטא דלדעת רש"י ז"ל בפסחים דגם אכילת חולין שנשחטו בעזרה אסור מה"ת כ"ש דהשחיטה עצמה אסור מה"ת אבל לדעת התוס' משמע דכל עיקר לא הוי רק דרבנן. הנה מה שהביא מדברי הרמב"ם ז"ל לא ראה בכ"מ שם במקומו שכתב דדעת הרמב"ם ז"ל דהוי מדאורייתא והא דכתב מכות מרדות הוא משום דהוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו. ובדברי רש"י ז"ל שם בקידושין באמת דבריו ז"ל סותרים למ"ש ז"ל בעצמו בפסחים דף כ"ב בסוגיא דחזקי' דר"י דסבר נמי התם דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה אבל באכילה מודי דהוי דאורייתא א"כ מי דחקו לפרש הכא שגם השחיטה לא הוי אלא מדרבנן ומהיכן מוכח דר"ש סבר הכי דילמא ר"ש סבר ג"כ כר"י דדריש מקרא דכי ירחק לאיסור חולין בעזרה רק בהנאה סבר דאינו אלא מדרבנן דאיסור הנאה הוא דילפינן שם בקדושין בברייתא מקרא דאותו ויכול לסבור כר"י דאותו אתי לכדר' אבוהו דלא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כמו דאמרינן שם בפסחים. והנה הראי' מש"ס דנזיר אף שלכאורה פשטת הגמרא הוא כך דגם איסור השחיטה לא הוי מן התורה. מ"מ לדעתי יש לחדש בה דבר ולירחיה ראי' זו אחרי שגם בתוס' בנזיר אינו מבואר שגם השחיטה אינו מה"ת רק כתבו לא הבאתו ולא אכילתו. ויש לדקדק למה לא כתבו גם שחיטתו: והנה י"ל לפי מאי דאמרינן בתמורה דף י"ב בהמת קדשים וולדה חולין מהו לשוחטה בעזרה א"ל מי קרינן בה כי ירחק ממך המקום וזבחת ופירוש רש"י ז"ל דדוקא היכא שיכול לשחוט בריחוק מקום הוא דאסיר לשוחטה בעזרה אבל כה"ג לא. ומעתה הכא בסוגיא כיון דמדרבנן האב מדיר את בנו בנזיר וחל ההקדש עכ"פ מדרבנן ואסור לשוחטה בחוץ מדרבנן שוב לא קרינן בי' כי ירחק ממך המקום וזבחת כיון דאסור מדרבנן מקרי אינו ראוי מדאורייתא כמו שמצינו בכמה מקומות דמחמת איסור דרבנן חשוב אינו ראוי מדאורייתא והכי נמי הכא וא"כ ליכא על השחיטה איסור דשחיטת חולין בעזרה וצ"ל דקושיית הגמרא הוא מהבאתו ומאכילתו דגם בלא השחיטה אסור כמו דאמרינן במנחות דף ק"ו במכניס חולין לעזרה קא מיפלגי ואנן קיי"ל דאין מכניסין חילין לעזרה כלל ועיין במ"ל בפ"ב מה' שחיטה שהאריך הרבה בזה והראה עוצם בקיאתו בש"ס. וכתב בהחלט דהוי מדאורייתא ולהכי פריך הש"ס והא קא מייתי חולין לעזרה וע"ז משני דסבר ר"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא והיינו בכה"ג דא"א לשוחטו בחוץ גם אכילתו לאו דאורייתא ואפשר דלפי האמת כו"ע מודו בזה. וזה דדייק הגמרא חולין בעזרה ואינו אומר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משום דהש"ס לא פריך מהשחיטה כלל ושפיר יכול לסבור דחולין שנשחטו בעזרה הוי דאורייתא רק הכא ליכא איסור שחיטה כיון דמדרבנן אסור לשוחטו בחוץ שוב לא קרינן בי' כי ירחק ודו"ק: ובזה יש ליישב מ"ש רש"י ז"ל בגיטין דף כ"ה גבי חטאת הגזולה דסבר התם עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת ומ"ט אמרו נודעה מכפרת כדי שלא יהי' הכהנים עצבים והקשה רש"י ז"ל והאיך התנו ב"ד לעקור דבר מה"ת ותירץ הא אמרינן ביבמות דף צ' שב ואל תעשה שאני וכתב עלי' הרשב"א בחי' שם וז"ל ודבר תימא הוא בעיני לפי שהוא ז"ל נראה שדמה אותה למה שאמרו שם הדם שנטמא ונזרק בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא