מצפה אריה יט

דבתר מבטל אזלינן דאי לא אפשר למבטל להיות כבטל הוי מין בשאינו מינו כו' אבל לרבנן ל"ש הכי ול"ש הכי בטלה ברוב: ונראה דהנה לכאורה יש להקשות למש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב לברר טעם פלוגתתן דר"י ורבנן במב"מ אי בטיל דר"י סבר דעיקר הביטול הוא לענין הדבר בעצמות' לכן דוקא במבש"מ שגם העצם מתבטל חשיב ביטול אבל מב"מ שהעצם לא בטל דהא נשאר כבראשונה אינו בטל גם האיסור שעליו. אבל רבנן סברי דלא בעינן כלל שיתבטל העצם רק די לנו שיתבטל שם האיסור וכיון שהם חלוקים באיסור והיתר חשוב מבשא"מ ושפיר בטל. ומזה הטעם הסביר הא דקיי"ל דבר שיש לו מתירין לא בטיל ע"ש: ומעתה קשה מאי פריך הגמרא אי לרבנן הא אמרי' מב"מ בטיל הא לפי מה דמסקינן בבכורות דבטל מלטמא טומאת מגע אבל מטמא במשא א"כ הא לא דמי כלל לשאר מב"מ דהתם עכ"פ שם האיסור נתבטל לגמרי ונעשה היתר אבל הכא כיון דגם שם הטומאה לא נתבטל לגמרי דהא אכתי נשאר עלה טומאת משא ולהכי הי' לנו לומר דלא בטל כלל אף לטומאת מגע ומש"ה שפיר קאמר רב חסדא גם לרבנן הטעם דנבילה בטלה בשחוטה משום דאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דמחמת זה הטעם שפיר בטל כמו לר"י מב"מ וצ"ל דסוגיא דמנחות אזיל בשיטת דהס"ד שם בבכורות דהא דקאמר רב חסדא דנבילה בטלה בשחוטה היינו בין לטומאת מגע ובין לטומאת משא ומשו"ה שפיר פריך: ומעתה שפיר ניחא דברי הרמב"ם ז"ל ודוק בלשונו שכ' מקודם דאין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא שא"א לנבילה שתעשה שחוטה. וזה הוא כוונתו דכיון דמטמא במשא עכצ"ל דהא דאינו מטמא במגע משום שא"א לנבילה שתעשה שחוטה ודו"ק. היוצא לנו לפי דברינו שאין לדמות כלל הא דאמרי' דלטומאת משא לא מהני ביטול. לשאר ענינים. ובענין שלפנינו פשיטא לפע"ד דאם ליכא ששים מן הטהור נגד הטמא אינו כשר להדלקה כמו שמן טמא לדעת המחמירים. וראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בפסחים דף מ"ח מן המאתים ממותר שני מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה וכלאי הכרם שבטלים במאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל הרי חזינן בהדיא דכל דלא בטל לענין היתר אכילה אינו בטל ג"כ שיוכשרו לגבי מזבח דאם נימא כמו שעלה על דעת כ"ת לדמות לענין טומאת משא ולומר דכיון דמ"מ איתא לשיעורא מהטהור שפיר יצא בזה איך הוכיח הש"ס דערלה וכה"כ בטלים במאתים גם לענין איסור דלמא רק לגבי מזבח משום האי סברא דאמרינן דכמאן דאיתא דמי אלא ש"מ דאין חילוק כלל בין לענין היתר אכילה לגבי מזבח. ולכאורה יש לדחות ולחלק דהתם כיון דבעינן ממשקה ישראל מן המותר בפיך דוקא א"כ כיון דליכא מאתים ונאסר באכילה אסור ג"כ לגבי מזבח. דגם ההיתר פסול למזבח משום דאינו מן המותר בפיך ומאי מהני אף אם נימא דכמאן דאיתא דמי כיון שההיתר בעצמו פסול למזבח מפני שאין בו היתר אכילה אבל תערובות טמא למצוה כיון דלא בעינן כלל שיהא מותר לאכילה רק העיקר הוא שיהי' טהור בזה י"ל דאם נימא דכמאן דאיתא דמי כשר להדלקה. ואף כי זה הוא סברא ברורה לכאורה מ"מ כד דייקת בה ליתא וראי' ברורה מהתוס' דחולין דף קט"ז ד"ה והיתה להן שעת הכושר שהקשו אהא דאמרינן דכה"כ הי' להם שעת הכושר והא במנחות אמרינן דאי ממשקה ישראל ה"א דוקא היכי דלא היתה להן שעת הכושר כמו ערלה וכ"ה. ותירצו וז"ל דהתם מיירי ביין שעושים ממנו נסכים למזבח דבעי שיהי' ממשקה ישראל ואותן לא הי' לו שעת הכושר דמה שגדל אחר זריעת הכלאים הוא אסור ואותן לא היתה לו שעת הכושר ומה שגדל קודם מותר ואינו נאסר כשהוסיף מאתים אלא משום תערובות שנתערב עם מה שגדל אח"כ והגרעונים שנזרע הוא דהיתה לו שעת הכושר עכ"ל. וז"ל התוס' במנחות ד' ו' ד"ה דומיא וא"ת אותם ענבים עצמו היתה להן שעת הכושר קודם שהוסיפו מאתים וי"ל דמה שניתוסף באיסור אחר שנעשה כלאים שגדל אח"כ לא הי' לו מעולם שעת הכושר והא דמיתסר אף מה שגדל קודם לכן לפי שא"א להבדיל זה מזה להפריש תערובתם ע"כ. הרי מוכח בהדיא מדברי התוס' דגם אם ליכא מאתים אינו פסול בעצמותו למזבח רק עצם הכלאים אבל מה שנתגדל מקודם שניתוסף מאתים ונתערבו אח"כ באיסור הוא בעצמו כשר למזבח גם אחר תערובתו ולא אמרינן כיון דעכ"פ נאסר באכילה מחמת התערובות שוב לא חשיב ממשקה ישראל והוא נפסלים למזבח כמו עצם האיסור כנ"ל אלא לא אמרינן הכי ודו"ק. שוב התבוננתי וראיתי כי כבר עמד על מדוכה זו בעל מג"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' וז"ל ואתרוג שנאסר מבליעת איסור פסול (ש"ג) ואינו מוכרח די"ל דוקא כשאיסורו מחמת עצמו פסול ולכן אפשר לומר דיכול להכשירו בשאר ימים דהא התוס' ורש"י וכל בו מכשירין אפי' בשל ערלה בשאר ימים ויש לסמוך עליהם בכה"ג עכ"ל הרי אנו רואין דדעת הש"ג דכל שנאסר מחמת בליעת איסור מקרי אין בו היתר אכילה והמג"א הוא כמסתפק בדבר. ולפי מה שהבאתי דברי התוס' בחולין ובמנחות מוכח בהדיא דכל שהוא אינו אסור מחמת עצמו רק מחמת תערובתו מקרי יש בו היתר אכילה וחשיב ממשקה ישראל וה"ה פשיטא לגבי אתרוג והדברים נכונים בעזה"ש ידידו הדור"ש אוהב התורה וחכמי': ארי' ליב ברודא סי' ז הנה ראיתי בתשו' הרשב"א ז"ל חלק ה' סי' א' וז"ל האמת כי יום שבת מן הראוי להיות בו הרצון יותר מבשאר הימים לפי שבו נגמרה כל מלאכת בראשית והוא חמדת ימים כמו שכתב ויכל אלהים הוא מלשון והכל דוד כתרגום ירושלמי ויכל וחמיד והוא אמרינו חמדת הימים אותו קראת כו' ע"ש אבל קשה לי מהא דאמרינן במגילה דף ט' גבי מעשה דתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים כו' ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם כו' וכתבו ויכל אלהים ביום הששי וישבות ביום השביעי ופי' רש"י ז"ל שלא יאמר א"כ עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום השביעי ע"ש ולדברי הרשב"א דויכל הוא מלשון וחמיד למה הי' להם לשנות ואף אם נימא דחשו דלמא לא יקבל מהם פירוש זה מ"מ קשה הי' להם לכתוב בפירוש וחמד אלקים ביום השביעי דהא מוכח התם שהי' מקפידים דלא יהי' שקר כ"כ שהי' ביכלתם כמו שכתבו וישלח את זאטוטי בני ישראל והקשה שם בתוס' אמאי לא כתבו אצילי ותירצו שלא רצו לשקר ולכך כתבו לו זאטוטי במקום נערי ובמקום אצילי דמשמע לשון גדולה כו' ומשמע נמי לשון השפלה ע"ש א"כ כמו כן הי' להם יותר טוב לכתוב וחמד אלקים ביום השביעי וצ"ע: סי' ח בקדושין דף ל"ג ע"ב אבעי' להו בנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו והדר בעי' התם בנו והוא רבו מה שיעמוד אבי' מפני' והני תרתי אבעיות לא אפשטא התם ופסק המחבר ביו"ד סי' ר"מ ס"ק ז'