מצפה אריה יח

נמי דבר טמא והא דתני ר"י לא הוכשרו אינו אלא בתפילין וזו הוא ראי' ברורה לדעתי. אמנם יש לפלפל ולדחות דהתם בפסחים אמרינן דמשו"ה סבר ר"ע דקרא אתי לרבות מלאכת גבוה דלהיתר ואיסור ל"צ קרא דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה כי אתי קרא למלאכת גבוה אתיא ע"ש ואפשר לומר דזה אינו רק לפי האמת דכתיב טרפה להורות דקרא דכל חלב אינו מיירי בטמאה אבל אי לא הוי כתיב טריפה הוי אמרי' דאיצטריך לכל מלאכה לאיסור ולהיתר. דהנה הרב המגיד ז"ל פי'. הא דאמרי' בזבחים או אינו טיהר מכלל נבילה היינו שטיהר הכתוב טמאה מכלל איסור לאו דנבילה דבטמאה ליכא איסור לאו דנבילה עיין בדבריו בפ' ד' מה' מאכלות אסורות ולפ"ז אי לא כתיב טריפה דדוקא מי שיש במינה טריפה הוי אמרינן דכל חלב מיירי אף בטמאה וכיון דכתיב ואכול לא תאכלוהו ע"כ הי' נוהג איסור חלב גם בטמאה והא דקיי"ל דחלב אינו נוהג רק בטהורה ולא בטמאה כדתנן בהדיא בחולין דף קי"ז אינו רק להמסקנא דקרא דכל חלב לא מיירי בטמאה וזה ברור: ולפ"ז לר' אבוה דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע הוי אמרינן דחלב של בהמה טמאה אסור ג"כ בהנאה דהרי חלב טמאה לא הוי מצינו להתיר מטעם דכשהותרה נבילה היא וחלבה הותרה דהא בטמאה לא הותרה כלל נבילה דקרא לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך כו' לא מיירי כלל בטמאה לדעת הרב המגיד ז"ל דטיהר הכתוב טמאה מלאו דנבילה וליכא כלל בטמאה איסור בנבילה ולפ"ז הוי מצינו למימר דקרא יעשה לכל מלאכה לגופי' אתי להיתר הנאה בחלב בהמה טמאה להכי איצטריך טריפה ללמד דקרא דכל חלב אינו מיירי בטמאה ולכל מלאכה ע"כ להיתר מלאכת גבוה הוא דאתי כמו שסבר ר"ע ודו"ק: אולם ז"א רק לחדודי אבל מ"מ לדעתי נראה שהראי' הנ"ל הוא ראי' אלימתא דכל דבר טמא מוכשר למלאכת שמים לבר בתפילין. ועוד יש מקום להאריך אך לא עת האסף פה. ומ"ש כ"ת להביא ראי' דשמן טמא מוכשר לנ"ח מריש פ' ב"מ דתנן ולא בשמן קיק ואיתא בירושלמי דקיק הוא דבר טמא ואמרינן בגמרא דכל השמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בחנוכה היא ראי' נכונה. וראיתי שהביא ראי' זו הגאון ר' יוסף שאול נאטאנזאהן בספרו שואל ומשיב בשם ס' גאון צבי ע"ש: עתה נחקור נא לדעת המג"א דדבר טמא לא הוכשר לכל מלאכת שמים א"כ גם אין להדליק נ"ח משומן טמא האיך הדין אם נתערב שמן טמא בשמן כשר אם שייך ביטול או לא. הנה ראיתי בס' ישועות יעקב ממר ח"ז הגאון רשב"י ז"ל שכ' דכיון דכתיב בפיך בעינן בפיך ודאי ולא בפיך ספק כמו דאמרי' בב"מ גבי קפץ אחד מן המנויים עשירי ודאי ולא עשירי ספק וכ' דבזה מיושב הא דאיתא בש"ע דאין לוקחין עורות מן הנכרים לכתוב סתו"מ אף דטהורות הוי רובא והיינו ג"כ משום דבעינן ודאי ולא ספק וכמ"ש השמ"ק שם דכיון דבעינן ודאי לא מהני רובא דגם רוב אינו אלא ספק עכ"ד ולדעתו פשיטא דאם נימא דשומן טמא אינו מוכשר לנ"ח גם אם נתערב בטהור אינו בטל כמו דאמרי' גבי קפץ אחד מן המנוים: ולכאורה יש לפקפק ע"ז דהא גבי קדשים דרשינן נמי ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומ"מ אמרי' בפסחים דף מ"ח ע"א מן המאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה וכלאי הכרם שבטלים במאתים ולא אמרינן בפיך ודאי ולא מהני ביטול כלל ודוחק לומר דשאני הכא דגלי קרא מן המאתים. אך באמת לא דמי כלל דהתם דבעינן מותר לאכילה וכל שבטל לענין היתר אכילה חשוב מותר לפיך ודאי וביחוד לדעת הפוסקים בי"ד סי' ק"ט דמותר גם לאדם אחד לאכול שלשתן יחד משום דאמרינן נהפך איסור להיות היתר ואפי' מאן דפליג אינו רק יבש ביבש אבל לח בלח כ"ע מודים ע"ש וכיון דנעשה היתר גמור לאכילה חשיב שפיר ממשקה ישראל אבל הכא דלא בעינן כלל היתר אכילה רק בעינן שיהי' מין טהור אפשר לנו לומר דבעינן ודאי ולא ספק וגם לא אזלינן בתר רובא כמו גבי מעשר דאמרינן עשירי ודאי ודו"ק. אך מ"מ מ"ש מר ח"ז הגאון ז"ל דמשו"ה אמרינן בש"ע אין לוקחין עורות מן הנכרים לכתוב סת"מ כו' הוא משום דבעינן בפיך ודאי במחכ"ת לישנא אטעתי' דזה הלשון ליתא כלל בשו"ע אלא כך הוא בש"ע סי' ל"ב אין לקנות גידים מן הנכרים ע"ש. ולפי מה דמבואר בגמרא דשבת שהבאתי לעיל הא דבעינן בגידין שיהי' נמי מבהמות טהורות לאו מקרא דלמען תהי' נפקא לן אלא מהלכה למשה מסיני הוא כדאמרי' שם בהדיא גידין נמי הלכה למשה מסיני הוא א"כ פשיטא דבהלכה לא שייך למידרש ודאי ולא ספק אם לא דנימא כמ"ש למעלה בשם הרשב"א ז"ל דהתם אמרינן הכי רק אליבא דרבא מברניש דס"ל דתחש טמא הוי אבל לר' יוסף ילפינן מקרא דלמען תהי' דלכל מלאכת שמים לא הוכשרו רק בהמה טהורה לבד ופשיטא דה"ה רצועות וגידין ודו"ק: ולאשר ראיתי כי כ"ת מחזיר להתיר אף אם יש בתערובות רוב מן הטמא נגד הטהור אם יש אך כדי שיעור הדלקה וקאתי עלה מהא דאמרינן בבכורות דף כ"ב אהא דאמרינן התם נבילות ושחוטות בטילות זו בזו וכן אהא דאמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה דטהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא דטומאה כמאן דאיתא דמי וכמו שפירש"י ז"ל דמ"מ הטומאה נשא והיסט כן יש לנו לומר לגבי נר חנוכה כיון דיש בזה שיעור הדלקה משמן טהור חשיב כמאן דאיתא ושפיר יוצא: הנה יען כי העיון הוא עמוק מאוד קשה עלי לעיין היטב כעת אך לכ"ז הנני להעיר מה שנראה לפע"ד בראשית ההשקפה: הנה התוס' שם כתבו דמגע כולם בב"א דמי ממש למשא והא דאמרי' התם טהור מלטמא במגע היינו רק כשנגע בזה אחר זה. אבל כשנגע כולם בב"א טמא כמו משא ע"ש שדחקו בזה והרמב"ם ז"ל כתב בהדיא דאף אם נגע הכל אינו נטמא ומשמע אפי' בב"א. ואת אשר אנכי אחזה בזה לחלק לשיטת הרמב"ם ז"ל בין מגע למשא דבטומאה מגע הטומאה שורה על עצם החתיכה או החפץ לטמא כל הנוגע בזה ומזה הטעם אם נגע ע"י דבר אחר אינו נטמא אבל טומאת משא הוא ענין אחר שבהסטו שמניע את הטומאה זזה הטומאה ממקומה ומתפשטת חוצה לה לטמא את כל הנושאים עם בגדיהם ואפי' אם הנושאים רחוקים ממנה רק נושאים ע"י דבר אחר וזה הוא החילוק בין מגע למשא לענין ביטול דטומאת מגע כיון שהיא שורה על העצם והטומאה היא במקומה שפיר מתבטל בכמות הטהרות המרובים כמו איסורים דמתבטל ברוב היתר משא"כ טומאת משא שאינה במקומה כלל רק הטומאה מתפשטת על הנושא לכן אמרינן כיון דטומאה כמאן דאיתא דין הוא שנטמא טומאת משא דמה בזה שהעצם מעורב ברוב מ"מ אחרי שהטומאה מתפשטת חוצה לה אין כח להטהרות להשתוות עמה במידה זו ובמקום התפשטותה אין שוב כח לבטל אותה. והבן זה: עוד נ"ל בזה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' אבות הטומאה שכ' נבילה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטילה הנבילה ואין הכל מטמא במגע ואם נשא הכל נטמא שא"א לנבילה שתעשה שחוטה והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל א"א דכולא מלתא במנחות [דף כ"ג] אליבא דר' יהודה הוא דאמר מין במינו לא בטיל ואיכא מאן דאמר