מצפה אריה יג

ואף שלא קיבל הרי הוא כמי שקיבל כו' הואיל ומן התורה הוא וכן מכר בשבת בלקיטת תאנים מכירה הוא ומשלם בב"ד עכ"ל ע"ש. וכאשר ראיתי אמרתי מה נעמו ומה מתקו אמריהם הנעימים אבל לא ידעתי איך יפרנסו דברי ר"פ בכתובות דאמאי לא נימא ג"כ בהא דהיתה פרה שאולה לו דהרי הוא כמו שקיבל על עצמו בפירוש חיוב אונסין בשעת שאלה אך בזה בוראי י"ל דר"פ לשיטתי' אזיל דלא קיבל תירוצו של רבא דאתנן אסרה תורה דהא רב פפא משני בב"מ גבי חוסם פרה משום דמשעת משיכה איחייב לה במזונותי'. אלא אי קשיא הא קשיא דמאי פריך הש"ס בכתובות מאי קמ"ל ר"פ מאי פשיטותא הוא זו כיון דלרבא הדין הוא שבאמת חייב כמו גבי חוסם פרה וצ"ע: ודע דיש לחקור בשואל שנתחייב מיתה בשעה ששאל ואח"כ נאנסה אם נימא דדמי לגנב דאמרינן בסנהדרין דף ע"ב אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור ופליג עלי' רבא ופרכינן מברייתא דהגונב כיס בשבת כו' וקאמר בגמרא והלכתא בשדינהו בנהרא ע"ש אלמא דהיכא דליתנהו הוא פטור מתשלומים כל היכא דבשעה הגניבה הי' חייב מיתה ונימא דה"ה בשואל נמי דינא הכי דפטור ומשום כיון דאתה בא לחייבו משום שנתחייב באונסין בשעת שאלה אמרינן קלב"מ. או דלמא דשאני שואל מגנב דכמו דחזינן דיש חילוק בין שואל לגנב היכי שנתחייב מיתה בשעת ההיזק דבגנב חייב אשעת גניבה דמעיקרא ובשואל פטור והטעם בזה הוא דבגנב עיקר חיובו משעת גניבה ובשואל עיקר חיובו אשעת ההיזק ועיין בשמ"ק שם שהאריך בזה. כמו כן יש לחלק נמי איפכא דבגנב כיון דעיקר חיובו אשעת גניבה לכן אם בשעת גניבה נתחייב מיתה אמרינן קלב"מ אבל שואל שעיקר חיובו הוי אשעת ההיזק לא מהני חיוב מיתה דידי' בשעת שאלה לפוטרו מלשלם: והנה זה נראה בעיני פשוט דהיכא דהזיק בידים חייב לשלם אפי' לשיטת הרז"ה ז"ל דמפרש התם הא דקאמר הגמרא ושדינהו בנהרא היינו בשדי לי' לנהרא בידים ואפ"ה הוא פטור מ"מ בשואל פשיטא דחייב דכיון דכל אימת שאיתא ברשותי' דמרא קיימא נמצא כשהזיק בידים לא גרע מאיש אחר שהזיק בידים אבל היכי שנאנסה מסתפקא לי טובא ויש לי הרהורי דברים אולם יען שי הארכתי הרבה פה תהי' שביתת קולמסי ועוד חזון למועד אי"ה ידידו הנוטה אליו כנהר שלום: ארי' ליב ברודא סי' ד נסתפקתי בחולה שיש בו סכנה וצוו הרופאים לעשות לו רפואה אך אמרו שיש עוד פנאי לעשות הרפואה לאחר שבת ואינו נחוץ לעשותו בשבת ולא יסתכן ביותר מחמת המשכת הרפואה עד לאחר השבת אם נימא דלא ניתן שבת לידחות כיון דליבא סכנה אם נמתין עד לאחר שבת או דלמא כיון דהוא חולה שיש בו סכנה והוא צריך לאותו רפואה מחוייבין אנחנו לזרז ולהקדים לו רפואתו דסתמא אמרו רז"ל על חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת וכל הזריז הרי זה משובח ומשמע דאף משום זריזות דפקוח נפש גם כן ניתן שבת לידחות ולא מצאתי דבר זה מבואר בספרים אמרתי לעיין בזה קצת: הנה הרב"י בסי' שכ"ח מביא מ"ש הרב המגיד דלחולה שיש בו סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין ואע"פ שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה ע"ש וכ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מה' שבת כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם עכ"ל ע"ש: והנה לפ"ז אין הדבר צריך בושש דבאופן הנ"ל אין להמתין עם עשיית הרפואה עד לאחר השבת דעכ"פ לא גרע מדבר הצריך לו אלא אפי' לפי מ"ש הרב"י דמדברי רש"י בפ' מפנין משמע דדוקא בדבר שאם לא יעשוהו לו הוא מסוכן למוח בשבילו אז מחללין עליו את השבת אבל דבר שאף אם לא יעשוהו לו רפואה זו אין מסוכן אף דצריך לה אין מחללין עליו את השבת ע"ש מ"מ אפשר לומר דזה אינו אלא באם הדבר אינו דבר רפואה כלל אבל הכא שהדבר הזה הוא רפואה לו אלא שאין סכנה אם ימתין מלעשותו עד לאחר השבת בזה גם לשיטת רש"י ז"ל צריך לחלל עליו את השבת דכל שאפשר לזרז ולהקדים לו רפואתו לא משגחינן בחילול שבת כלל: ובעת למודי אמרתי דמפרק מפנין דף קכ"ח מוכת כשיטת הה"מ ז"ל דאמרינן התם אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ופריך פשיטא ומשני לא צריכא אלא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל איתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חברתה ועבדה לה ולכאורה קשה דלמה לן לחלל את השבת הלא אפשר להגיד לה כי הדלקה את הנר כיון דהיא סומא ואינה רואה אם הנר דולק או לא אלא עכצ"ל כיון שהנר עכ"פ צריך לה מותר לחלל את השבת ואין צריכה לשקר אלא מותר להדליק לה את הנר: אולם לעומת זה יש לכאורה לתמוה ע"ז מהא דאמרינן בשבת דף קל"ג ע"ב ההיא אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינין ליה ופריך בגמרא פשיטא מדקא מחללינן שבת עלוי' ומאי פריך הא לשיטתם לא בעינן כלל שיהי' סכנה במניעת העשייה אלא מחללינן בכל צרכיו. אבל לדעתי יש לומר דתינוק לא חשיב חולה שיש בו סכנה דהוא אינו חולה כלל אלא צריך שיעשו לו אותן דברים הצריכים לרפואתו וסמיי' בידן ודוקא חולה ממש שיש בו סכנה סבירי להו שמותר לחלל שבת על כל הדברים הצריכין לו אבל לא תינוק דלא חשיב חולה. ואדמה דבזו הסברא יהי' נ"מ בכמה עניינים ולא באתי איפוא אלא לעורר: ויש להביא ראי' דבכה"ג צריך להמתין עם הרפואה עד לאחר השבת מהא דאמרינן ביומא אר"י אמר רב לא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ה"ד כגון שאמדוהו לחמניא יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא ליעכב עד לאורתא כי היכי דלא לחלל עליו תרי שבתא קמ"ל ע"ש וכתב רש"י ז"ל וז"ל לא שיהי' הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום לא יעות אלא ספק שאם לא יעשו לו היום ימות לשבת הבאה ע"כ. מדבריו אלו משמע לכאורה דדוקא בכה"ג שאם לא יעשו לו היום יש לחוש שמא ימות מותר לעשותו בשבת אבל אם אין לחוש לזה יש להמתין עד לאורתא וצ"ע: ודע דמדברי רש"י ז"ל נראה עוד שהוא ז"ל אינו מפרש כמ"ש הר"ן ז"ל וכן הטור והמחבר בסי' שכ"ח ס"ז דהא דקאמר אמדוהו לשמנה ימים היינו שיעשו לו רפואה ח' ימים רצופים ולפ"ז הא דקאמר מהו דתימא נמתין עד לאורתא כי היכי דלא לחלל עליו תרי שבתא פירושו אלא שבת אחת אבל הוא ז"ל מפרש שאמדוהו שצריך לעשות רפואה פעם אחת בכל חי ימים וממילא אם יעשו לו פעם ראשון בשבת יהי' צריכין לעשות לו בכל שבת ושבת ואם נמתין עד לאורתא אז יהי' תמיד כלים הח' ימים לאחר השבת ולא יצטרכו לחלל שבת כלל וזה ברור: עוד לכאורה יש להעיר ע"ז מהא דאמרינן ביומא דף פ"ה נענה ר"ע ואמר מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ואמר ר' יהודה לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפי' מעל מזבחי ומה זה ספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו ועבודה דוחה שבת ק"ו לפקוח נפש שדוחה את השבת ע"ש ואנכי בחידושי כתבתי לתמוה מהא דאמרינן בסנהדרין דף ל"ו ע"א ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו ומה עבודה שדוחה את השבת מת מצוה