מצפה אריה קכז

בחשבו שימצא עדים עכ"פ כיון דבאמת לא מצא עדים וע"י סימנים אין להחזיר. אי נימא סימנים לאו מלתא הי' לבעל אבידה לייאש אותה וא"כ גם כעת הרי זה יאוש כי ס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש **(לדעת זה אינו דמה בכך שנתברר עתה שאין לזה שבא ליקח האבדה ע"י סימנים עדים הרי עיקר שאתה רוצה לדון דכיון שיש להמוציא חזקת ממון לא נסמוך על הסימנים שאינם רק כרוב. וע"ז שפיר אמרינן דלצד המיעוט שאינו של זה הנותן הסימנים א"כ ע"כ של אחר הוא וזה האחר לא נתיאש דבדבר שיש לו סימן מצפה שע"י הסימן יוכל להביא עדים ואין א"כ חזקת ממון להמוציא ושפיר מהני הסימנים לזה וז"ב. חתנו הנ"ל.)**: ומעתה דברי רש"י בחולין ע"ט נכונים דשפיר מוכח מר' אבא דסמך עצמו על סימנים בכודנייתא לענין כלאים כמו כן יש לסמוך לענין אבידה ואין להשיב שבמציאה הוא נגד החזקה דממונא כסברת הנו"ב דז"א דלדידן דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אין כאן חזקה כלל וכנ"ל אכן אליבא דרבא דעתה שאין עדים מייאש מרא מיני' אי לא נסמוך על סימנים ואף אם תחלה לא אסיק זאת אדעתי' לא גריעי מיאוש שלא מדעת דהוי יאוש לדידי' שפיר הוי נגד חזקה דממונא: ובזה תרצתי דקדוק אחד בגמרא ב"מ כ"ח דפריך שם מהמוצא תכריך של שטרות כו' מחזיר למלוה וקאמר רבא ע"ז אלא סימנים דאורייתא דכתיב והי' עמך עד דרוש אחיך אותו וכו' ובמאי ובסימנים (והחליט רבא סימנים דאורייתא ואח"כ אמר רבא את"ל סימנים דאורייתא (ומקשה בגמרא) והא פשיט סימנים דאורייתא ומתרץ משום דאיכא למימר כדשנינן דמהפסוק עד דרוש אחיך אינו מוכח דהדרישה תהי' ע"י סימנים כ"א ע"י עדים. והקושיא מבוארת דבלא הפסוק מוכרח הי' רבא להחליט דסימנים דאורייתא מכח הברייתא דתכריך של שטרות וא"כ יקשה עוד מאי את"ל דקאמר רבא כאלו נוכל לומר סימנים לאו דאורייתא ואיך יפרנס את הברייתא אמנם לפי הנ"ל נכון דאם לא הוי חזקה המתנגדת לסימנים בודאי היינו אומרים דסימנים דאורייתא ואפס אליבא דרבא סובב הולך הפלפול שם משום דהוא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"כ יש חזקה דממונא נגד הסימנים אמנם זה הוא בכל אבידה כמו מעות כלים חפצים אבל בשטרות קיי"ל הזוכה בשטר הפקר לא קנה כדאי' בחו"מ סי' ס"ו סעיף ט'. וזה לדעתי כוונת התוס' חולין צ"ו שמתרץ הא דמחזירין שטר בסימנין משום שאין אדם מוחזק בו כי גם לרבא דהוא מרא דשמעתא שמה לא קנה השטר ביאוש (ועי' תוס' בב"ב ע"ו ד"ה ספינה ובתומים) וא"כ אפי' אם הי' מייאש מרא מיני' לא קני להו המוצא אבידה וליכא חזקה ובזה ודאי סימנים דאורייתא. ובזה מיושב תמיהת הכ"מ על הה"מ בפרק י"ב מה' גזילה דכתב דרמב"ם ס"ל סימנים דאורייתא מפי"ג מה' גירושין ודו"ק: ולדינא איפוא במקום דליכא חזקה נגד הסימנים כגון בדינא דידן יש לסמוך עליהם אפי' בדאורייתא ואפי' אי נימא ספק דרבנן מן התורה לחומרא: ואמנם כאשר גזר הגאון בעל בית אפרים שם אומר לדינא שעכ"פ יחור הנלקח מאילן מורכב ונשתל היחור במקום אחר הנה פריו פרי קודש וראוי לכל ישראל לצאת בהם ידי חובת המצוה בלי ספק ומביא ראי' מהירושלמי פ"ח דכלאים דאיתא שם איסי בן עקביא אומר אסור לרכוב ע"ג פרידה מק"ו מבגדים ומה בגדים שאת מותר ללבשן זה ע"ג זה את אסור בתערובתן בהמה שאת אסור להנהיג בה בזו עם זו לא כ"ש שאת אסור לרכוב עליו. ומדייק הגאון מדלא הורה איסי את דינו ביחור של עץ מורכב שנטלו דאסור לשתלו בארץ מחמת דהוי כמו נוטע כלאים מוכח מזה דזה לכ"ע מותר מחמת שאין לכוחות השורש שממנו לוקח היחור הזה חלק עוד בצמיחת הפירות שישא היחור אחרי הפרדו משרשו לכן לא דיינין לי' עוד כ"א בתר עיקרו הראשון והרי הוא כולו אתרוג כמשפט הראשון וכמו שהי' לפני הרכבת העץ האתרוג בשורש אילן אחר ואמנם לפענ"ד אי משום הא לא אריא דהנה בש"ס דילן חולין דף ע"ט מבואר שלא כדעת איסי דהרי ר' אבא התיר למיעל כודנייתא ברוספק וכודנייתא חוורתא שהי' בביתו של רבי יוכיחו (ע' פירש"י ד"ה עקרנא וד"ה לפני עור שם זיין) וגם שם דף ע"ט אמרינן דאי חוששין לזרע האב כל מיני פרדות אחת הוא ובתוס' ד"ה אתי פירשו דלא אמרינן אתי צד חמור ומשמש בצד סוס כמו גבי חצי' עבד וחצי' בן חורין כו' משום דהכא כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני וכל הפרדות הבאות מסוס וחמור מין אחד הוא והן חזינן לר"י דס"ל בחולין פ"ח גבי כיסוי הדם דמו ואפי' מקצת דמו וע"כ דדרש שמקצת דמו הרי היא כאלו הי' כל הדם דאל"כ למה יפטור דם הנותר מכיסוי (ועיין תוס' שם): ומעתה אם דרש ידרש ר' יהודה גבי שור וחמור דכלאים כמו שדרשו גבי כיסוי הדם ונימא דחמור ואפי' מקצת חמור כלומר שמקצת חמור כאלו הי' כולו חמור א"כ יקשה לכאורה למה באמת לא נאמר אתי צד חמור ומשתמש בצד סוס ומדוע יחשב כל הפרדה הבא מסוס וחמור למין אחד והלא כיון שיש בהפרדה שני חלקים מחמור ומסוס ועל כל חלק וחלק אמרינן מקצת ככולו א"כ הוי לי' כלאים משני מינים: ואמנם נראה לדעתי דאליבא דר' יהודה לא אמרינן חמור ואפי' מקצת חמור רק במקום שלא יצטרך לגזור על שני חלקי הסותרים זה את זה כאחד כמו בדרש דמו ואפי' מקצת דמו ובזבחים כלי ואפי' מקצת כלי אבל הכא שהפרדה אינה אלא מין ובהמה אחת ויש בה חלקים שונים מחמור וסוס ואף אם נכריע לצד אחד ולומר שמקצת חמור שיש בה הרי הוא כאלו היתה כולו חמור או דנימא לאידך גיסא שמקצת חלק הסוס שיש בה יחשבה כאלו היתה כולה סוס בכל זאת לא תאסר עי"ז משום כלאים כיון שסוף סוף אינו אלא מין אחד או חמור או סוס ורק כשנרצה לאסרה מטעם כלאים מוכרחים אנחנו לומר שמקצת כל חלק שבו הוא ככולו והוי כשני מינים כסוס שלם וכחמור שלם בפעם א' לפי שעל כל אחד מהחלקים אמרינן מקצתו ככולו וזה לא יתכן לפי שהוא סתירה בפועל שהרי באמת איננה כי אם ברי' אחת ואיך העשה לשתים בפעם אחת ולכן בזה לא יסבור ר' יהודה חמור ואפי' מקצת חמור וזה הוא לדעתי טעם חכמים במ"ק י"ט שהודו לראב"ש דאמרי' ביום למ"ד מקצת היום ככולו וביום שביעי לא ס"ל דעולה לכאן ולכאן משום שזה יהי' סתירה נגד החוש. ובהכי ניחא מה דאיבעי' שם בגמרא ע"ט איפשטי' לי' לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דמספקא לי' (ומאי נפקא מינה) למשרי פרי עם האם ולכאורה יקשה במה נפשך אי ס"ל לר' יהודה דחמור ואפי' מקצת חמור וא"כ יש לנו לומר כיון שכל פרדה הוא משני מינים ועקצתו ככולו דע"כ מסתבר מלתא דאיסי דאסור לרכוב על הפרדה אי חוששין לזרע האב לפי ששני חלקים מחמור וסוס שהנם ככולם הוי כלאים זה בזה ואמנם אי אין חוששין לזרע האב ולא תחשיב הפרדה כי אם בתר עין אמה א"כ בודאי מותר לרכוב עליה מעתה אית לן נ"מ אחרת בין אם ודאי חוששין או דנימא דמספקא דאי נימא דמספקא ליה אסור לרכוב על הפרדה ואי בודאי אין חוששין מותר לרכוב עליו. ואמנם אי נימא דס"ל לר' יהודה