מצפה אריה קכו

**(שלא יהי' יכול לבדוק ובלי בדיקה אסור להדיוט מה"ת ולא חשיב ממשקה ישראל אולם יש לגמגם בזה וכמובן ואך אי נימא כמ"ש המפורשים דל"ש להקל מה"ת בספק כיון דאיכא חזקת חיוב ורק דלא יקשה דיהי' מותר לשבור העצם מספק דבטריפה ליכא איסור שבירת עצם ע"ז שפיר י"ל תירוצו של הפר"ח ז"ל והבן. חתנו צבי הירש אורינשטיין)** פסקינן להלכה דעובר ירך אמו הוא רק לענין טריפות כלומר שיטרוף הולד בטרפות אמו אמרינן דל"ח ירך אמו שאינו תלוי בחיות הבהמה וזה תלוי אי טרפה חי' אי לא היינו אם נאמר טרפה אינה חי' משום דדרשי' זאת החי' אשר תאכלו חי' אכול ושאינה חיה לא תאכל וכיון דטריפה אינה אסורה אלא מפני שאינה יכולה לחיות וחזינן דהעובר יכול לחיות לפיכך אמרינן דלענין זה לאו ירך אמו הוא אבל אי אמרינן שטרפה חי' ובכל זה הוא טרפה א"כ גם הולד אסור בנטרפה אמו בשעה שעיברה אותו כי הדרינן לכללא דעובר ירך אמו הוא כמו בכל הענינים כי מה שהולד יכול לחיות הלא גם הבהמה גופא יכול' לחיות והנה התוס' דף י"א ד"ה מנא הא מילתא כתבו דרק לר' אחא בר יעקב דלית ליה חזקה מקרא סובב הולך כל השאלה דמנ"ל דאזלינן בתר רובא וא"כ מאי קאמר שם וכ"ת דפלי' ליה ובדיק לי' דתקשי מה יועיל הבדיקה כיון דס"ל עובר ירך אמו הוא ואם נטרף הבהמה נטרף גם עוברה וניחוש שמא נטרפה אמה אחר שנתעברה ונטרף זה הולד הנקרב לקרבן. זאת ועוד אחרת ניחוש שמא גם אבי' הוא טרפה וא"כ אסור העיבור גם בנטרף ואח"כ עיברה דלא שייך זוז"ג כיון דגם אביו הוא טרפה (ולפי דעת הרבה פוסקים טרפה זכר מוליד אף אי נימא טריפה אינה יולדת ומכ"ש לפי הנ"ל דטרפה יולדת) אמנם לפי תירוץ הפר"ח עולה שפיר דהיכא דליכא לברורי בלא"ה ספיקא מותר וכל הוכחות הש"ס לא הי' רק ממה שנוכל לברר הספק אם הי' רשאי לנתח נתחי הקרבן. מזה מוכח דאזלינן בתר רובא דאם לא. ניחוש שמא ניקב קרום של מוח. אבל בדבר שאי אפשר לברר ספיקא שלהם בלא"ה סמכינן אספיקא להתיר ומזה ראי' לדעת הרמב"ם דספיקא שריא מן התורה: ומעתה גם בנידון האתרוגים ואף אם נימא דחייבין לבודקן להבין ולהורות ולהבדיל על ידי סימניהם בין הכשרים למורכבים בכל זה שפיר נוכל לסמוך על סימניהן אפי' אם נימא סימנים לאו דאורייתא כי אם נחליט שסימנים לאו מלתא ולא ישגיא כחם לברר הספק א"כ גם בלעדיהם מותר מן התורה מטעם ספיקא שמותר מן התורה והיכא דליכא לברורי ובדרבנן בודאי סמכינן אסימנים: ועוד נראה דאף לדעת הרשב"א דספיקא מן התורה אסורה ואף שנאמר שמורכב ג"כ אסור מן התורה אפי' הרכיבו אינו ישראל מ"מ יש לסמוך על הסימנים לבחון על ידם שהרי הרב אומר כן בנו"ב מהד"ק סי' ל' שם מביא ראי' ממעשה דר' אבא שהותר למיעל כודנייתא בריספיק ע"פ דמיון סימניהם וכיון שסמך עצמו עליהם באיסור דאורייתא הוכיח הגאון ז"ל דכ"ע סברי להלכה סימנים דאורייתא במקום שאינם מתנגדים נגד החזקה וכל המשא ומתן של הלכה אי סימנים דאורייתא או לא היא רק במקום שחזקה עומדת מנגד להם כגון להתיר אשה לשוק ע"י סימנים ולהוציאה מחזקת אשת איש וסיים שם וז"ל והא דאמר סימנין דרבנן לענין אבידה י"ל דהתם מוציא אבדה מוחזק בה וע"י סימנים חייב להחזיר עכ"ל: והנה זולת זה שפי' רש"י בדף ע"ט ד"ה וסימנים דאורייתא מורה להיפוך שכ' שם וז"ל וש"מ הא דסמכינין אסימנים בהחזרת אבידה דאורייתא ואי נימא דבמציאה יש חזקה וזו הוא סיבת הפלוגתא אי סימנים דאורייתא אי לא ובלא חזקה מתנגדת כ"ע סברי סימנים דאורייתא א"כ מאי ראי' מייתי מר' אבא דסמך א"ע על סימנים במקום שאין חזקה מנגד להם על מציאה דאיכא חזקה דממונא מנגד להם. ועוד גוף סברתו צריך ביאור כי באבדה הספק הוא אם הוא של זה או לא אבל עכ"פ אינה של המוציא אותה ומאי חזקה דממונא שייך גבי דידי' כי מה מני יהלך אם תלקח ממנו (ועי' פ"י בב"מ דף כ"ה ד"ה איסורא מממונא). עוד קשה בסימנים טבעיים כמו אלו להכיר ע"י בר חמרא ובר סוסיא המבואר בחולין ע"ט וכדומה הנמצאים בודאי הרבה אשר לא ישמרו חוקם וכמו נדמה ויוצא דופן והנולדים במום וחסרונות שונות וגם שהטבע מעותדת להשתנות לפי תמורת הזמנים והמקומות (ועיין תוס' מ"ק י"א ד"ה כוורא רמב"ם הל' כלאים פ"י) ואולם בכל זה סומכים אסימנים מחמת שעפ"י הרוב לא ישנו את תפקידם ולא יעבטו ארחות טבעם ומכ"ש בסימני אבידה שבודאי תמצא כלי דומה אל הכלי הנמצאת בסימנים ואפשר שהכלי הנמצאת אינה של האיש הנותן סימנים בה ובפרט שאפשר בא לקחת אותה ברמאות או כסומא בארובה כקושית הרמב"ן ברש"י חולין הנ"ל (ועיין בפ"י בב"מ כ"ז כ"ח דכל השקליא וטריא דסימנים דאורייתא הוא רק בשביל זה או דמתרמי סימנים כסימנים או דחיישינן לרמאי) ואפס האף שיש מיעוט שידמו בדוגמתן לכלי הזאת בסימני' בכל זה לאשר על הרוב לא ישוו החפצים זה לזה בסימניהם ולא יכול הדורש אחריהם להגידם אם אינם שלו לכן נסמך על סימנין להשיב על ידיהם כלי לבעליו אם סימנים דאורייתא אבל עכ"פ לא הוי כ"א כרוב וכדמוכח מהא דסימנים ועדים דיחזור למי שיש לו עדים. וכן מצאתי אח"כ מבואר בפ"י ק"א בכתובות סי' ע"ג דף כ"ב דסימנים לא הוי אלא כרוב. מעתה קשה לי טובא לפי סברת הנו"ב הנ"ל שבמציאה יש חזקה דממונא איך איפוא נוכל לסמוך על סימנים אפי' אי סימנים דאורייתא הלא אינם כ"א כרוב והלא אין הולכין בממון אחר הרוב: והנה בב"מ דף כ"א פליגי אביי ורבא דאביי אמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש וקאמר שם דבדבר דאית בי' סימן כ"ע לא פליגי דלא הוי יאוש (כי אז לא מייאש אפי' אם הי' יודע שנאבד ממנו החפץ) כי פליגי בדבר דלית בי' סימן (דאולי הוי ידע הוי מייאש ולכן פליגי בלא ידע) אביי סבר לא הוי יאוש ורבא סבר הוי יאוש והנה אם נימא דסימנים לאו מלתא הוא מחמת שאין לסמוך עליהם ואין לברר על ידיהם שהחפץ הוא של פלוני הנותן בהם סימנין א"כ יש לומר דגם חפץ שיש בו סימן הוי כאלו לא היו בה סימנים והדר דיני' דמייאש מארי' מיני' אחרי שהסימנים לא יועילו לו להשיג החפץ הנאבד ממנו ע"י בחזרה וכפי המבואר בב"מ כ"ז על פי הרוב אין עדים לבעל אבידה. ולפ"ז לכאורה שפיר קאמר הנו"ב דגם במציאה יש חזקה דממונא כי אם נימא סימנים לאו מלתא ולא סמכינן עליהם א"כ מייאש מרא מיני' וקני לה המוצא אבידה ואך בתוס' כ"ז ד"ה מה שמלה מפרשו דאפי' אי סימנים לאו דאורייתא מ"מ כיון שיש סימנים נקל למצוא עדים ולא מייאשי הבעלים וא"כ נסתרה סברא זו אשר אמרתי לתרץ דברי הנו"ב בה: אמנם זה הוא לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ כיון שיש סימנים לא מייאש מרא מיני' כי מקוה למצוא עדים על ידיהם (ואף אי סימנים לאו דאורייתא) וגם אח"כ שלא ימצא עדים בכ"ז כיון דלא אסיק אדעתי' זאת מעיקרא א"כ הוי כאן יאוש שלא מדעתי' אכן לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת' הוי יאוש א"כ שפיר יש חזקה דממונא נגד הסימנים דכיון שכעת אין עדים לבעל אבידה וא"כ אי נימא סימנים לאו דאורייתא מייאש מרא מיני' וקני לי' המוצא אבידה ואף שהוא לא נתייאש מאבידתו