מצפה אריה קכה

למינהו באילנות ובבהמה ע"ש ד"ה את חקותי תשמרו. ולפי הנ"ל ניחא דמלמינהו לא הוי מוכח כלל לאסור לב"נ דנוכל לומר דרק לישראל נאמרה (מסיני ואילך) והא דנשנית בסיני שנית היא למילתיה משום דברים שנתחדשו בהו להתיר חוץ לארץ וב' מינים מסוג אחד כנ"ל. אבל מדדרשינן את חקותי תשמרו המצוה לנו (שישמרו בני ישראל עכ"פ) החוקים כמלפנים בלי השתנות א"כ שוב מוכח שפיר מלמינהו דאסור לבני נח ג"כ כיון דנשנה בסיני ואין צורך לישראל בהשנות הדברים אחרי שאין חידוש דין ושינוי א"כ גם לב"נ נאסרה. והנה חזינן לר' יוחנן בקידושין ל"ט דס"ל לוקין על הכלאים בחו"ל דבר תורה וס"ל כשמואל דדריש את חקותי תשמרו ואם כן ס"ל דכלאים אסור לב"נ דהא בהא תליא ולפי' צדקו דברי רבינו בהא דפסק כן להלכה דאסורים גם לבני נח: מעתה לדעת הרמב"ם יצדק דעת הלבוש לאסור מורכב מחמת שנעבדה בו עבירה או מטעם כל שתעבתי וכנ"ל (ועל קושית הט"ז ומ"א כבר תירצו הרבנים האחרונים) זולת דברי הנ"ל שעולים יפה לדעת הרמב"ם דנכרי אסור בהרכבת כלאי אילן וכנ"ל: ומעתה יש לחקור אם יש לסמוך על הסימנים אשר מסרו לנו לבחון על ידיהם ולהבדיל בין אתרוג מורכב לכשר או לא. ולכאורה לפי הנ"ל דכל עיקר הספק הוא לדעת הרמב"ם וכנ"ל כי לדעת הפוסקים שלנכרי מותר הרכבת כלאי אילנות א"כ יש בה ס"ס ובלא"ה הוא מותר רק כיון דאיכא לברורי לא סמכינן אס"ס לדעת קצת מהפוסקים ועכ"פ סמכינן אסימנין דא"נ שלא יועילו להכשיר על ידיהם א"כ גם בלעדם מותר מטעם ס"ס וכיון שכל החקירה הוא לשיטת הרמב"ם שאוסר הרכבת אילן לנכרי א"כ לדעתו המבוארת בכמה מקומות דספיקא מן התורה שריא א"כ בלא"ה יש לסמוך אסימנים אפי' אי נימא סימנים לאו דאורייתא. אמנם הרא"ש יוסף והלב ארי' מקשו על הא דדייק הש"ס מדסמיך ר' אבא על סימנים גבי כודנייתא למיעל בריספיק הנך דדמיין אהדדי ש"מ סימנים דאורייתא והקשו דלשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא בכל התורה מותר לא מוכח מידי דלדידי' בכל ספק מן התורה מותר אמנם יש לתרץ זה ע"פ סברת התוס' בב"ק דף י"א ד"ה דקא מטהרת לי' מראשון דהיכא דהוי ס"ס הסותרות היינו שבאפשר להתיר ע"י השני ספיקות דברים שיסתרו זה את זה באופן כזה אין אומרין ס"ס כי הוא כמו תרי קולי דסתרי אהדדי א"כ גם כאן יש לומר סברא זו אם נתיר מטעם ספק יהי' מותר לקשור את הפרדה עם חמור ועם סוס כי מספק נתיר ונאמר שמא אמה סוסיא או שמא אמה חמורה ובספק הסותר לכל הצדדים לא נוכל להתיר אפי' לדעת הרמב"ם. והנה בירושלמי אמרו עכו"ם שהרכיב אגוז ע"ג פרסיק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות נוטל ממנה יחור והולך ונוטע במקום אחר. ואמנם זה דוקא שיטע בארץ וקמ"ל דאין זה נטיעת כלאים האף שבא מהרכבת כלאים וכמו שאמר בחולין דף ע"ט מהו דתימא אתי צד חמור כו' וע' תוס' ד"ה מה דתימה כו' אמנם להרכיבו ע"ג אילן אחר שנית אינו מותר אלא במינו ולסברת מהרש"ל שיובא לקמן אי"ה שיחור אתרוג המורכב על שורש עץ אחר אמרי' שבטל היחור בהשורש כמו גבי ערלה דבטלה ילדה בזקנה ולא יחשב כ"א לפי עץ שרשו ואם כן מותר יהא להרכיב יחור של אתרוג המורכב ע"ג לימאני שנית ע"ג עץ לימאני ולא ע"ג אתרוג כי כבר נתבטל בשרשו ואת לימוני יחשב ואם הי' ספק אם נרכב אם לא נרכב אזי יותר להיות נרכב גם בעץ לימוני גם באתרוג ובזה לא אזלינן להתיר ספיקא בספק הסותר. ובזה מתורץ קושייתם על מה דמוכיח מפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וליחוש דילמא ניקב קרום של מוח דמאי ראי' דהא לא יהא אלא ספק הלא התורה התירה דזה אינו דכיון דקיי"ל ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול מעתה יהא מותר לשבור עצם דאמרי' דלמא פסול הוא וכן יפטור מעשות פסח אחר דנאמר דלמא כשר הוא והוא תרי קולי דסתרי אהדדי ולא אמרי' ספיקא לקולא: ואמנם בנ"ד ז"א באשר אין לפנינו עץ אשר נושא פרי האתרוג ואין אנו דנין כ"א על האתרוג לבדו ובזרעוני האתרוג אין חילוק כלל מאיזה מין המה כי מותר לזרוע ולנטוע שני מיני זרעוני אילנות יחד ואין כלאים באילנות אלא בהרכבה בלבד כמבואר בט"ז סי' רצ"ה ביו"ד וא"כ שפיר נוכל לסמוך על ספיקא להתיר לדעת הרמב"ם. ואולם הרשב"א הקשה זה לדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל מהא דפריך בחולין י"א דמוכיח דאזלינן בתר רובא ואמרי' שם דאתיא מרישא של עולה כו' וליחוש דלמא ניקב של מוח ומקשה דלפי דעת הרמב"ם לא מוכח מידי דאף דלא אזלינן בתר רובא בכ"ז לא יהי' אלא ספק השקול הא מן התורה מותר וכן הובא קושיא זו בר"ן קידושין פ"ק ותירצו דהא דספיקא מותר אינו אלא במקום דליכא חזקה לאיסור אבל כשיש חזקה לאיסור המתנגדות גם הרמב"ם מודה דאסור דאל"כ אשם תלוי למה עיין במהרי"ט וא"כ במצות עשה דאיכא חזקת חיוב כגון בקיום מצות הקרבת קרבן לא יצא מידי חיובו וספיקו לחומרא ומעתה ה"ה גבי אתרוג דכיון דרמי אקרקפתא דגברא חזקת חיוב איך יצא עפ"י ספק מחזקה זו ולפ"ז אפשר דגם להרמב"ם לא סמכינן אסימנים אי נימא דסימנים לאו דאורייתא ע' בישועת יעקב: ואולם לפע"ד תירוץ זה אינו עולה יפה לפי דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ב' הלכה יו"ד מהל' איסורי מזבח שכתב וז"ל בהמה שנולדה בה אחת מהטריפות האסורות באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך כו' והכ"מ מתרץ מ"ט שביק לקראי דיליף מיני' גמרא פסול טרפה לגבי מזבח כגון מן הבקר להוציא את הטרפה ועוד ע"ש בתמורה דף כ"ט בכורות נ"ד משום דהוא סבר דפסוקים אלו אינם כי אם אסמכתא ולא נותר לימודים להורות על פסול טרפה לגבוה כ"א מן הקבלה מפ' הקרבהו נא כו' הנ"ל ופסוק משקה ישראל דדרשינן מן המותר לישראל ומה שלא הביא הרמב"ם פסוק דמשקה ישראל לפי שאמרו עליו מנחות ו' ואי ממשקה ישראל אימא דומיא דערלה שלא הי' לה שעת הכושר לפיכך נקט פסוק הראשון לפי שכולל יותר אפי' שהי' לה שעת הכושר אבל עכ"פ מבואר שאינו פסול לגבי המזבח כ"א מה שאסור לאכילת אדם כמבואר בלשונו שנולד אחת מהטריפות האסורות באכילה. ומעתה אזיל לי' תירוץ זה דאכתי תקשי דלמא לא אזלינן בתר רובא ומה שמותר להקריב קרבן ולא חיישינן דלמא טרפה הוא משום דספיקא מותר ואין לומר כי לא נוכל לסמוך על ספק להוציא מחזקת חיוב דז"א כיון שכל פסול הקרבת טרפה ע"ג המזבח הוא רק משום שהוא אסור לישראל ואם הי' מותר לישראל הי' ג"כ מותר לגבוה מעתה נוכל לסמוך להתיר ספק זו כי כיון שמותר לישראל ממילא מותר גם למזבח ויצא בזה ידי חובת קרבן גם כן: אמנם הפר"ח תירץ קושית הרשב"א באופן אחר דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן להתיר ספיקא. ולכן גבי קרבן אם הי' רשאי לנתח נתחי הקרבן הי' מקום להתברר אם ניקב קרום של מוח אם לא לכן לא סמכינן על ספיקו להתירו **( דברי הפר"ח ז"ל אינם מובנים. דאיך יוכל להתברר אם אסור לשבור העצם לראות אם ניקב הקרום של מוח. ועלה על לבי לומר דכיון דלפי זה אסור להדיוט בלי בדיקת הקרום דכיון דיכול לברר אסורו מה"ת אסור להקדישו לפסח כיון)**. ובזה מיושב לי קושיא אחת שהקשיתי דר' אחא בר יעקב ס"ל בחולין נ"ב ע"ב טרפה יולדת ומשובחת ובע"ז ו' כתבו התוס' דלמ"ד טרפה יולדת ר"ש דטרפה חי' ובחולין כ"ח בתוס' ד"ה והלכתא הוכיחו דבכל מקום