מצפה אריה קכ

ופסולים דליכא למימר דכוונתו קאי על הפירות שגדלים על הענף לימוני ומאראנץ דהלא המה לימוניס גמורים כמ"ש רש"י בסוטה דף מ"ג וכן בתשו' מהר"מ אלשיך בהדיא הובא בתשו' ולא שייך לפוסלם משום מורכבים דתיפוק לי' דלאו אתרוגים המה כלל אלא פשיטא דכוונת הלבוש הוא על פירות האילן דהוי אתרוגים גמורים ומ"מ פסולים משום שגדלים על אילן שנעבד בו עבירה (וכבר כתבתי בזה בתשובתי לעיל) ואי נימא כמ"ש מעכת"ה דמטעם מצוה הבאה בעבירה אתינן עלה זה לא שייך באתרוגים של אילן דבלא הרכבה היו גדלים אלא ע"כ דכוונת הלבוש מטעם שנעבדה באילן עבירה וז"ב: גם מ"ש מעכת"ה להקשות על הט"ז שכ' בה' ציצית דמשתחוה לפשתן לא שייך מצוה הבאה בעבירה דהרי הוא לא עשה העבירה מתוס' ר"פ לולב הגזול שהוקשו לולב של אשירה ליפסל משום מצוה הבאה בעבירה ולדברי הט"ז הא התם נמי הוא לא עשה כלל העבירה. לדעתי בפשיטות ניחא. דבודאי מצוה הבאה בעבירה חשיב פסול בגופו ופסול לכולי עלמא גם למי שלא עשה העבירה כמו לזה אך באמת לא שייך הכא כלל לפסול מטעם מהב"ע דהא אין המצוה באה ע"י העבירה דאטו אי לא הי' זה משתחווה לפשתן אין יכולין לעשות ממנו ציצית וכמו שמתרצו התוס' גבי לולב של אשירה אך כונת הט"ז הוא דמ"מ מי שעשה העבירה אין ללוקחו לעצמו למצוה דחשיב כמנאץ וכמו שסיימו התוס' שם בסוגיא לפמ"ש דגבי גזל נמי כל שקנה כבר ביאוש ושינוי רשות כשר לקרבן. והא דאמרי' בב"ק גבי גזל סאה טחנה כו' אין זה מברך אלא מנאץ משום דלמצוה ולברכה גרע טפי ע"ש ולענין זה פשיטא דלא שייך לומר כן אלא לזה שעשה העבירה ולא לאחר וכן איתא בש"ע סי' תרמ"ט סעיף א' ועיין במג"א שם ולפ"ז שפיר ניחא דהתוס' בקושייתם שפיר הקשו דלולב של אשירה יפסל מטעם מצוה הבאה בעבירה לכל העולם כ"נ לפענ"ד: ובגוף הדבר אי שייך לפסול המורכב מטעם מצוה הבאה בעבירה כיון דאם לא הי' מרכיבו לא הי' באפשר לקיימו כמו שהסביר מעכת"ה לפע"ד ליתא דמצוה הבאה בעבירה לא שייך אלא היכא שהעבירה נעשית בגוף הדבר שעושה בו המצוה משא"כ הכא שבזה האתרוג לא נעשית העבירה רק בהענף ובהאילן שהרכיבם דאל"ת הכי ולד כלאים תפסל להקרבה עד סוף כל הדורות כיון שמקור גדולם הוא מעבירה אע"כ כמו שכתבנו דלא שייך לפסול מטעם זה אלא ע"כ הא דמורכב פסול הוא משום דנולד ע"י עבירה ופסול למצוה כמו לקרבן זהו סברת הלבוש: וראיתי בחתם סופר בחי' פ' לולב הגזול סברא נפלאה שכתב ליישב מה שהקשה המג"א על הלבוש דלדבריו ל"ל קרא לפסול כלאים לקרבן דעד כאן לא כ' הלבוש דפסול מטעם דנעבדה בו עבירה אלא בהרכבת האילן שאסור ג"כ לקיימם מדאורייתא ומצותו תמיד לעקר ולשרש אחריה כדאי' ברמב"ם בפ"ב מה' כלאים ובש"ע יו"ד סי' רצ"ה ומשו"ה חשיב כל גדולים שנתגדלו באיסור אבל בהרבעת נהי שעשה עבירה במה שהרביעם אבל לא עצינו שיהי' מחויב לבטל פעולת ההרבעה וא"כ לא נעשה העבירה רק באבותיהם אבל בהגדולים ליכא שוב איסור כלל ומש"ה אצטריך קרא למעט ואף כי דבר גדול דבר הגאון ז"ל אבל לפע"ד אכתי יש להקשות ל"ל קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל פרט לערלה וכלאי הכרם שאסור להביא מהן יין לנסכים כמ"ש התוס' במנחות דף ו' ע"א וקשה לדעת הלבוש הלא בכלאי הכרם בלא"ה פסול דהא עיקר גדולתם הוא באיסור כמו אתרוג המורכב ואין לומר דאצטרך קרא דמשקה ישראל למעט ערלה דמ"מ הש"ס קאמר נמי לכלאי הכרם: ובזה יש לקיים דברי המג"א בקושיתו הנ"ל דלכאורה דבריו תמוהים דמאי קא קשיא לי' למה לי קרא לפסול כלאים להקרבה הא טעם הלבוש הוא לפסול אתרוג המורכב למצוה הוא משום דמצינו דפסלה התורה באמת כלאים להקרבה כמו שכתב בהדיא כמו דפסלינן בהמה כלאים להקרבה ומעתה אי לא הוי כתיב האי קרא לעולם לא הוי ידעינן דכלאים פסול להקרבה ומצאתי שכבר תמה בזה בעל בית אפרים ואנכי בקונטרס שלי הוספתי לתמוה דהא בתמורה דף כ"ט כתבו התוס' דמקרא דאלה דרשינן אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב כל שנעבד בהן עבירה וכן כתבו התוס' בחולין דף קט"ו א"כ י"ל דמש"ה איצטרך קרא לאסור כלאים להקרבה דבלא"ה הוי אמרינן לרבות מקרא דאלה כמו שאר נעבדה בהן עבירה אבל לפי מ"ש אפשר לומר דקושית המג"א למה לי קרא לפסול כלאים כוונתו על כלאי הכרם ולא על כלאי בהמה. ובזה מיושב שפיר דקרא דאלה קאי רק אבהמה ודו"ק: עוד הביא מעכת"ה במה שרצה השואל בתשו' הרמ"א לומר להכשיר אתרוג המורכב משום דאמרינן בעלמא שה ואפי' מקצת שה וכן הביא השבות יעקב שגם הרב הש"ך התיר מטעם זה בק' פראג בזמן הגאון חמיו של השבו"י ונתחרט בסוף ימיו על הוראתו והקשה מעכ"ת דהא גבי מתנות נמי דאמרינן שה ואפי' מקצת שה אינו אלא לחייב בחצי מתנות כמו שמבואר בהדיא בש"ס חולין דף קל"ב צדקו דברי מעכ"ת בזה אבל בלא"ה לא זכיתי להבין דע"כ לא אמרינן שה ואפי' מקצת שה אלא לחומרא כגון לחייבו במתנות אבל לקולא לא דהא חלבו ודמו אסור משום צד בהמה וצד חי' שבו. וא"כ גבי אתרוג דהוי לקולא מנלן להקל בזה ואפשר דהמעשה הי' שלא הי' אתרוגים אחרים שם לבד אלו המורכבים ולהכי פסק הש"ך דעכ"פ יקחו אתרוגים האלו דהוי מקצת אתרוג עכ"פ ולהחמיר אמרי' שה ואפי' מקצת שה: אבל המג"א כתב וז"ל ונראה לי דלא מקרי אתרוג כלל וכן כתבו שאר אחרונים. והנה לכאורה יש להקשות דלדידי' נמי קשה מה שהקשה בעצמו על הלבוש דא"כ למה לי קרא בשור או שה למעט כלאים מקרבן תיפוק ליה דלא הוי שה כלל כמו דאמרי' הכא דלא הוי אתרוג כלל ובזה יש לחלק בפשיטות דשאני כלאים דהוי עשה ועז דשניהם כשרים לקרבן משום הכי הוי אמרינן דכשר כיון דאתי משני מינים כשרים אבל הא קשיא דלמה לי קרא דכלאי הכרם פסול לנסכים כיון דהתם ליכא שני מיני גפן שיהי' ראוי לנסכים א"כ הא בלא קרא הוי אמרינן דפסול משום דלא הוי גפן כמו גבי אתרוג לשיטת המג"א. וצריך לחלק ולומר דהתם גבי נסכים לא בעינן שיהי' שם גפן וכן צריך לומר הא דלא מצינו בשום מקום דחטים שזרען בכלאים יהי' פסולים להביא מהם סלת למנחה והיינו משום דלא כתיב בקרא רק סולת וזה מקרי סולת (ולדעת הלבוש שאסור מחמת שנעבדה בו עבירה צריך לומר דקמח מחטים חשיב שינוי כדאמרי' בע"ז המשתחוה לקמה חיטי' מאי למנחות יש שינוי בנעבד כנ"ל וע"ש בתוס' דדוקא בנעבד מיבעי' ליה משום דמאיס) אבל הכא דבעינן אתרוג כגון זה לא מיקרי אתרוג. ובאמת הט"ז הקשה גם הכא אטו אתרוג כתיב בקרא הלא לא כתיב אלא פרי עץ הדר אך כבר הביאו האחרונים דאשתמיטתי' לי' להט"ז דברי הריטב"א בסוכה דף ל"ה וז"ל הא ודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא הי' מסופקים בדבר שעשו מימות משה אבל לפי שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמר הדר לבדו שהוא שם האתרוג ללמדינו שהדר הזה הוא אתרוג שפרי' ועצו שוה כו' ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג אלא שקבלו כן מפי השמועה ופסקינן דודאי הוכחה גמורה הוא ע"ש: עוד ראיתי למעכת"ה שהביא מה שכתב הב"א דאם חתך אח"כ היחור של אתרוג שהרכיבו בלימוני או שאר הענפים שנתגדלו בהיחור ונטעו בארץ דמותרים האתרוגים