מצפה אריה קיט

סי' נג הנה ראיתי להעיר בהאי סוגיא דסוטה הנ"ל בהא דפריך התם הגמרא ולוקמי' בכרם של שני שותפין דהאי הדר אדידיה והאי הדר אדידי' ופירש"י ז"ל כגון שהנטיעה של ראובן ובא שמעון והרכיב בי' להיות פירות הרכבה שלו ומשני רב פפא זאת אומרת כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו מערכי המלחמה ומ"ש מחמשה אחין ומת אחד מהם במלחמה דכולן חוזרין ומשני התם כל חד וחד קרינן בי' אשתו הכא כל חד וחד לא קרינא בי' כרמו ופירש"י ז"ל כרמו המיוחד לו שאין לך גפן שאין לשנים חלק בי' ע"ש. וכתב הגאון בעל בית אפרים בתשובתו הנ"ל דדברי רש"י ז"ל דנקט בקושית המקשן שהרכיב להיות פירות הרכבה שלו צ"ע דאם כן למה לא נאמר דכעין זה חשיב מיוחד לו ולא דמי לכרם של שותפין ע"ש שדחק מאוד בישוב דבר זה ולדעתי נראה שדבר גדול דבר רש"י ז"ל משום דפשטות הגמרא נראה דהא דכרם של שני שותפים היינו שכל הכרם הוא בשותפות וא"כ תמוה מאוד איך קאמר רב פפא זאת אומרת כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו מערכי המלחמה הא קושית הגמרא דלוקמי' בכרם של שני שותפין ע"כ פירושו כמו שפירש"י ז"ל כגון שהנטיעה הי' של אחר וההרכבה הי' של אחר ומה ענין זה לכרם של שותפין דעלמא ומה שתמה הגאון ר' זלמן על רש"י יש לתמוה מאוד על הגמרא בעצמו אך באמת שפיר ניחא. דהנה בב"ק דף צ' ע"א איפלגי תנאי בהמוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום ר' מאיר סובר ראשון ישנו בדין יום או יומים ור"י סבר שני ישנו בדין יום או יומים ור"א סבר שניהם אינם בדין יום או יומים ואמר רבא מ"ט דר"א אמר קרא כי כספו הוא כספו המיוחד לו כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשאו ולא כלום כמאן כר"א כמאן תנא הא דתניא מי שחצי' עבד וחצי' בן חורין וכן עבד של שני שותפין אינם יוצאין בראשי אברים שאינם חוזרין כו' ר' אליעזר הוא מי לא אמר ר' אליעזר כספו המיוחד לו הכא נמי עבדו המיוחד לו וכתב בתוס' ד"ה איש ואשה פי' הקונטרס דלא דמי לשותפות דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולו קנויין לה לגוף וכולו קנויים לי' לפירות וליכא מיוחד לא לה ולא לו ובענין זה י"ל עבד של שני שותפין דבסמוך שלזה הגוף ולזה הפירות כו' ע"ש. וכן כתבו התוס' בגיטין דף מ"ב ד"ה בעבד של שני שותפין ודברי הכל וא"ת והא לר"א דבפרק החובל דף צ' אינו יכול לשחרר חלקו כמו שאינו יוצא בשן ועין דבעינן עבדו המיוחד לו כו' וי"ל דשותפין דהתם היינו לזה גוף ולזה פירות כמו מוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום דהוי דומיא לאיש ואשה אבל כשיש לו גוף ופירות יכול לשחרר חצי' ע"ש וכן כתבו התוס' בב"ב דף נ' ע"ב ד"ה ר' אליעזר. מכל הלין מבואר בהדיא דסתם שותפים דעלמא דיש לשניהן חלק בגוף ובפירות חשיב לכל אחד ואחד מיוחד לו ורק כשיש לאחד גוף ולהשני פירות לא מיקרי מיוחד כלל וא"כ הכא בסוגיא דסוטה דאמרי' דבכרם של שני שותפים לא קרינן בי' כרמו המיוחד על כרחך מיירי ג"כ בשותפות כזה שיש לאחד הגוף ולהשני הפירות וא"כ שפיר קאמר רב פפא זאת אומרת דבכרם של שני שותפים בכה"ג שלזה שייך הגוף ולהשני הפירות לא חשיב כרמו המיוחד ומשו"ה ליכא לאוקמא למתניתין כמו שהקשה המקשן דהנטיעה הי' של ראובן ובא שמעון והרכיב בי' שהפירות ההרכבה יהי' שייך לו דבכה"ג אין חוזר עלי' כיון שרק הפירות בלבד שייך לשמעון אבל לא הגוף נמצא לפ"ז דבכרם של שותפים בעלמא דיש לכל אחד ואחד חלק בגוף ובפירות חוזרים עליו מערכי המלחמה דזהו חשיב מיוחד אבל לכאורה יש להקשות לפי זה דאמאי לא פריך הגמרא ולוקמי' בכרם של שני שותפין וכגון שהנטיעה הי' של ראובן ובא שמעון והרכיב בי' שיהי' גם הענף והפירות שלו ובכה"ג שגם הגוף שלו היה חשיב מיוחד לו וי"ל דבאמת אמרכיב הי' יכול הגמרא לאוקמי' בהכי אבל הא בברייתא קתני פרט למבריך ולמרכיב ופירש"י ז"ל מבריך שכופף הזמורה או היחור בארץ א"כ זה לא לקח כלל ענף אחר אלא ענף של האילן עצמו שהוא של ראובן כפף אותו שמעון בארץ ונתן עליו זרע וא"כ הא אין לו שום גוף כלל דהא גוף הענף הוא של בעל האילן ורק הפירות שייך לו לכן לא הי' רצה הגמרא למיפרך ולוקמי' בכה"ג אלא פריך כמו שפירש"י ז"ל דרק הפירות של הענף יהי' שלו וע"ז משני רב פפא זאת אומרת כו' ובזה עולה שפיר הכל כמין חומר ודו"ק היטב: ודע דנראה דסוגיא דסוטה אתיא כר' אליעזר דדריש כספו המיוחד לו דילפינן מיני' נמי בעלמא דבעינן רק מיוחד לו כמו שכתבו התוס' בב"ב שהבאתי למעלה שם בסוף דבריהם דהא דאמרינן עבדו המיוחד לו לאו מקרא יליף אלא סתמא דתלמודא הוא דקאמר לה הכי ע"ש לכן לדידי' שפיר אמרינן נמי הכא דבעינן כרמו המיוחד לו אבל לר"מ ולר"י פשיטא דלא בעינן כלל מיוחד וצ"ל דסתמא דגמרא הוא כר"א דאנן קיי"ל כוותי' כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' רוצח ושמירת נפש ה' ט"ו ע"ש: סי' נד וזה אשר כתבתי להרב הגאון המפורסים אבד"ק קאליש על תשובתו שנדפס בספרו נפש חי' בענין אתרוג המורכב. הנה מעכת"ה הביא מ"ש המג"א סי' תקפ"ח שכתב בשם הלבוש לפסול אתרוג המורכב משום שנעבד בו עבירה כשם שאסרה התורה כלאים להקרבה וע"ז הקשה המ"א דא"כ עז של כלאים קרניו יהיו פסולים לשופר. וכתב מעכת"ה דמדברי הט"ז נראה דעתו שדעת הלבוש הוא מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ אין מקום לקושית המ"א דהא בשופר לא שייך מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה דהא בשופר הגזול ג"כ יוצאים בו כמו שכתב הירושלמי. ואנכי תמה ע"ז דאם נימא דהבנת הט"ז הוא משום מצוה הבאה בעבירה א"כ איך כתב לדחות דברי הלבוש דלא שייך לאסור מחמת זה כיון שנשתנה דומה להמשתחוה לפשתן שהחוטין כשרים לציצית אחרי שנשתנה דהא לענין מצוה הבאה בעבירה פשיטא דלא מהני כלל מה שנשתנה כמו שמוכח בהדיא מש"ס דב"ק ר"פ הגוזל קמא דרצה הגמרא שם לומר דראב"י דאמר הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה ולשה ועשה ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ סבר דשינוי אינו קונה ודחי דהתם היינו טעמא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אלמא בהדיא דלענין מצוה הבאה בעבירה לא מהני שינוי כלל. וכן מוכח ממ"ש הט"ז בה' ציצית סי' י"א וגם מעכ"ת הביא דבריו שכתב שם אהא דמשתחוה לפשתן וז"ל דלא שייך מצוה הבאה בעבירה דהא הוא לא השתחוה ואם נימא דלאחר שינוי לא שייך מצוה הבאה בעבירה בלא זה ליכא הכא מצוה הבאה בעבירה דהא נשתנה וא"כ ע"כ כוונת הט"ז כמ"ש הלבוש משום שנעבדה בו עבירה ומלבד זה א"א לפרש כן כוונת הלבוש דהא זה לשון הלבוש שם שהביא הט"ז שהרי ידוע שהם מורכבים שהרכיב ענף מאילן אתרוג באילן מאראנץ או לימוני או איפכא ע"ש. והנה הא דכתב או איפכא ע"כ כוונתו שהורכב הענף מאילן לימוני או מאראנץ בתוך אילן של אתרוג שהאתרוגים הגדלים על האילן חשובים מורכבים