מצפה אריה קטו

והנראה דלפענ"ד ליישב כל המבוכות כך הוא דהא דאמרי' דלב"ה מהני שינוי גבי אתנן אינו אלא דוקא בנתן לה חטים ועשתה סולת או ענבים ועשאה יין וכדומה דהדבר כמו שהי' בשעה שנתן לה באתננה לא חזיא כלל למזבח אלא חזיא לאחר שישתנה כמו סולת ויין. ולכן מהני שנוי שלא תחול עלי' איסור אתנן כלל דכל זמן דלא הי' חזיא למזבח לא חלה עליו שם פסול וכן אמרינן בכמה מקומות לענין אי חשיב נדחה דבעינן דוקא אם הי' חזיא מצד עצמה. עיין סוכה דף ל"ב בהא דפרכינן התם דאשחור אימה וברש"י שם. ובשעה שאפשר לחול עליו איסור אתנן כבר נשתנה ולכן מהני שינוי אבל אם כבר חלה עליו איסור למזבח כמו נתן לה טלה ונעשה איל כיון דכבר נאסר לא מהני שום שינוי להפקיע ממנה האיסור למזבח: ובזה מדוקדק מאוד דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל אין אסור משום אתנן אלא גופן לפיכך אינו חל אלא על דבר שראוי לקרב על גבי המזבח כגון בהמה ותורין ובני יונה ויין ושמן וסלת כו' נתן לה חטים ועשתה סולת זתים ועשאתן שמן ענבים ועשאן יין כשר. משמע מדבריו ז"ל דעל אלו אין ראוי לחול כלל איסור אתנן והיינו כמו שכתבתי והבן: והנה הש"ס דע"ז דבעי רמב"ח המשתחווה לקמת חוטים מהו למנחות היינו נמי דוקא בכה"ג דהשנוי נעשה קודם שראוי הי' למזבח דהיינו שנעשה סולת אבל אם כבר חלה האיסור נעבד למזבח לא מהני שינוי להפקיע איסור נעבד שכבר חלה וכנ"ל. ואח"כ בעי ר"ל המשתחווה לדקל לולבו מהו למצוה כו' וקאתי ר' דימי ואמר דבאשרה שבטלו קא מבעי' לי' יש דיחוי כו'. ולפי האמור יש ליישב מה שהקשה בתוס' ז"ל בסוכה דף ל"ב דללישנא קמא דאיבעי' דר"ל הוא קודם ביטול הא אמר רבא התם לולב של ע"ז לא יטול כו' אלמא עכ"פ לכתחילה פשיטא לא יטול ע"ש. ולפי הנ"ל יש לומר דר"ל דקדק לומר המשתחווה לדקל ולא קאמר סתמא לולב של ע"ז וכבר כתבתי בזה לעיל. אך לפי הנ"ל י"ל עוד באופן זה דבמשתחוה לדקל ואח"כ חתך ממנו לולב חשוב שינוי דמעיקרא דקל והשתא לולב והלא מסקינן לעיל דיש שינוי בנעבד. ולפי מ"ש דוקא דנשתנה עוד קודם דהוה חזיא ולא חלה כלל שום פסול לגבי מזבח א"כ לפ"ז י"ל דאיבעי' לר"ל דמיירי שחתך קודם יו"ט א"כ נשתנה עוד קודם דהוי חזיא למצוה ומהני בה שינוי או דילמא כיון דכבר חל עליו שם נעבד קודם שחתך ממנו הלולב לאוסרו ע"ג המזבח כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' אסורי מזבח המשתחוה לדקל אסור להביא ממנו גזירין למערכה אסור ג"כ למצוה דמצוה וגבוה כהדדי נינהו וכל שנאסר לגבוה חשוב נעבד ופסול גם למצוה אף שנשתנה קודם דהוי חזיא למצוה כיון דכבר הוי חזיא לגבוה ודו"ק. והא דקאמר הש"ס בתר הכי תכלת דמאי אי תכלת דכהנים כו' הכי פירושו היינו בעי' ראשונה דרמב"ח אי מכשירי קרבן כקרבן דמי וכן פירוש רש"י ז"ל אבל משום שינוי אין להתיר דכיון דכבר נאסרה הבהמה לגבוה ואז היתה הבהמה עם הקרנים והצמר וכשנאסרה כל הבהמה נאסרה דלא שייך לומר דהיא נאסרה וקרניה וצמרה לא נאסרה וכיון שכבר נאסרה לא מהני שום שינוי להפקיע ממנה האיסור ע"י שינוי כמ"ש לעיל ואין שום חילוק בין נעבד לאתנן בדין שנוי ולכן שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דהמשתחווה לבהמה קרניה וצמרה פסול לחצוצרות ולתכלת. וגם עולה יפה דברי הרמב"ם בה' ציצית שהבאתי למעלה שכ' דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית והמשתחוה לפשתן נוטע כשר לציצית משום שנשתנה אין כוונתו דצמר שנגזזה מעל גבי בהמה ל"ח שנוי דז"א דפשיטא דחשיב שינוי אך שום שינוי לא מהני כלל גבי בהמה כיון דכבר חלה עלי' איסור לגבי מזבח וה"ה לגבי מצוה דמצות וגבוה חדא מילתא הוא ואף שכתבתי לעיל דר"ל איבעי' לי' בזה אי מצוה וגבוה כהדדי נינהו מ"מ זה אינו אלא ללישנא קמא דר"ל אבל לר' דימי הא מפרש דדוקא באשרה שביטלה קא מבעי' לי' אבל קודם ביטול פשיטא לי' דלא מהני שינוי אף לגבי מצוה כיון דכבר נפסלה לגבוה וכנ"ל: וכשלשה שנים אחרי כותבי זאת מצאתי לאחד מהמחברים שהביא בשם הרא"ה ז"ל שהקשה מאי קא מבעי' לי' לרמב"ח אי יש שינוי בנעבד אי אין שינוי בנעבד לפשוט מלהדיוט בתלוש דלא מהני שינוי נשמע לגבו' במחובר ותירץ דלא דמי להדיוט דבשעה שהשתחוה לחוטין נאסרה בהנאה הראוי' להנות מהן באותה שעה שאוכלים שוב לא פקע האיסור ע"י שינוי אבל המשתחוה לקמה באותה השעה אינם ראוים החיטים לגבוה ונמצא דלא חל עלייהו איסור לגבוה אלא בתר דאישתני וכבר אשתני ושפיר מבעי' לי' לרמב"ח ע"כ לשון הרא"ה ז"ל (לפי מה שהביא המחבר הנ"ל ואנכי לא ידעתי מקומו) הרי הסברא שכתבתי למעלה מכוין לסברת הרא"ה ז"ל ונתתי תודות להשי"ת על שזכיתי לכוין לסברה הרא"ה ז"ל מדעת' דנפשאי: ועתה נשובה נא ונראה את המראה הגדולה אשר הראה לנו הגאון מהר"ם אלשיך בתשובותיו סי' ק"י שכתב דאם הרכיב יחור של לימינא באילן של אתרוג הא אין היחור הזה מוציא אתרוגים כלל רק לימינס כמ"ש רש"י ז"ל בסוטה דף מ"ג ואם הרכיב יחור של אתרוג באילן של לימינא הא קיי"ל ילדה שסיבכה בזקינה בטילה וא"כ ל"ח אתרוג ע"ש: והנה הגאון מוה' זלמן מרגליות ז"ל אזר כגבור חלציו בתשו' ב"א או"ח סי' נ"ו וכתב דהא דאמרי' ילדה שסבכה בזקנה בטלה היינו רק בהרכבת היתר דהוה מין במינו אבל מין בשאינו מינו כמו הכא לא בטלה והביא סעד לדבריו מסוגיא דסוטה הנ"ל דאמרי' ולא חיללו פרט למבריך ולמרכיב פי' שאינו חוזר מעורכי מלחמה והא תניא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ומשני כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת איסור ופרכינן האי הרכבת היתר היכי דמי אי ילדה בילדה תיפוק לי' מילדה קמייתא אי ילדה בזקנה הא אמר ר"א אמר ר"י ילדה שסבכה בזקנה בטלה ומשני לעולם ילדה בילדה וכגון שנטעה לילדה קמייתא לסייג ולקורות. חזינן דקושיות הש"ס אינו רק הרכבת היתר היכי דמי אבל אהרכבת איסור לא פריך ה"ד מוכח מזה דהרכבת איסור כיון דהוי מבשא"מ לא בטלה ודבר גדול דבר הגאון ז"ל: והנה י"ל דדבר זה תליא במחלוקת רש"י ותוס' ז"ל בע"ז דף מ"ט גבי הא דפרכינן התם וסבר רב זה וזה גורם אסור והתניא ר"י אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואמר ר"י אמר רב מודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב מותר וכתבו התוס' ד"ה שאם וז"ל פי' בקונטרס בלשון אחרון נטע אגוז ואח"כ כשנעשה נטיעה הבריך והרכיב באילן של היתר אותו לשון עיקר. ומה שהקשה בקונטרס אפי' לא הבריך והרכיב נמי לא דק דאין נקרא זו"ז גורם אלא כששניהם מענין אחד כמו הברכת איסור באילן של היתר ששניהם אילן כמו זבל נבייה וקרקע דלעיל אבל אגוז וקרקע שני מינים הם ועוד כתבו בסוף דבריהם וז"ל. ומה שפי' בקונטרס ללשון ראשון תבריך יחור של ערלה באילן והוי כמו ילדה שסבכה בזקנה דבטלה אין הנדון דומה לראי' דההיא אפי' למ"ד זו"ז גורם אסור מותר כיון שבטלה בזקנה וכן משמע לשון בטלה. ומעתה לדעת רש"י ז"ל דהא דילדה בזקנה בטלה לאו ביטול ממש הוא רק העיקר הוא דחשיב זה וזה גורם ומשו"ה אין בו משום ערלה אין לחלק נמי בין מב"מ למבשא"מ דגם במין בשא"מ הוי לי' זו"ז גורם. אבל לדעת התוס' ז"ל דלאו מטעם זו"ז גורם קאתיא עלה רק מתורת ביטול הוא דענף