מצפה אריה קיד

דוקא דלית לה ביטול ומשום כתותי מיכתת שיעורי' וגם בלא זה דבריו סתומים. אולם לפי האמור דבריו ז"ל המה כמין חומר דהא דמתרץ הש"ס למתני' דמיירי דוקא באשירה דמשה היינו ללישנא קמא דר"ל דמבעי' ליה במשתחוה לדקל קודם ביטול אי מצוה כלגבוה דמי אי לא ומשו"ה לא רצה הגמרא לאוקמי' מתני' בהכי דא"כ מאי קא מבעי' ליה לר"ל ללישנא קמא. אבל לרב דימי דמפרש בעי' דר"ל המשתחוה לדקל הוא לאחר ביטול דוקא אבל קודם ביטול פשיטא דלא יצא כיון דנעבד פסול לגבוה ה"ה למצוה לא צריכנא לאוקמ' מתני' בע"ז של ישראל דוקא דהלא אין חילוק כלל בין ע"ז של ישראל לבין ע"ז של עכו"ם כיון דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ובכה"ג אף בע"ז של עכו"ם ג"כ לא יצא כיון דכבר נעבדה פסול למצוה מטעם נעבדה בו עבירה. ולכן שפיר כתב הרמב"ם ע"ז הנעבדת דהיינו שכבר נעבדה אפי' אם נטל לא יצא אבל ע"ז של עכו"ם דהיינו אם עדיין לא נעבדה לא יטול ואם נטל יצא ודו"ק היטב בכל זה כי לדעתי נכון מאוד: ובעמדי בהאי ענינא נוראות נפלאתי על דברי התוס' בתמורה דף כ"ט ד"ה מנ"ל דנעבד מותר להדיוט וז"ל תימא מהכ"ת לאסור להדיוט הא אפי' לגבוה לא איתסר אי לאו הני קראי דלעיל ולהדיוט מהיכי תיתי לאסור ואומר ר"י דכיון דמפיק מקרא לאסור לגבוה אף להדיוט נילף מינה דאסור עכ"ל ולא זכיתי להבין דהלא פשיטא דע"ז אסור בהנאה ואף הנהנה כל שהוא לוקה מקרא דלא ידבק בידך מאומה כו' והא דקיי"ל דבע"ח אינם נאסרין הוא הטעם משום האי שנויי דמשנינין הכא. עיין רש"י ע"ז דף מ"ו ובחולין דף מ' ע"א שכתב בהדיא דבע"ח אין נאסרין מדבעי קרא למעט לגבוה תיפוק לי' ממשקה ישראל והיינו כמו דמשני הכא וכן איתא בר"ן ע"ז ובכל הקדמונים ע"ש. ומעתה להס"ד שפיר פריך מנ"ל דבע"ח לא נאסרו משום איסור דע"ז כמו שאר דברים וא"ל דבלא קרא הוי אמרינן דנעבד שרי למזבח מקרא דאלה וממילא ה"ה להדיוט דז"א דנהי דהוה מכשירינין למזבח מקרא דאלה מ"מ להדיוט הוה אמרינן דאסור דהא הס"ד אכתי לא ידע האי שנויי דמי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבוה שרי דבעינן ממשקה ישראל וזה הוא תימה רבתי: אמנם גם תרוצם תמוה מאוד דאיך אפשר להקשות דכיון דגלי רחמנא דנעבד אסור לגבוה נילף מינה דאסור ג"כ להדיוט הא פשיטא דל"ד הדיוט לגבוה ואיכא כמה פסולי קרבן דלהדיוט שרי. ולחומר הנושא נראה לי ליישב עפ"י מאי דאמרינן בסנהדרין דף נ"ה ע"א דפריך התם הגמרא אלא מעתה כותי המשתחוה לבהמתו תיתסר ומקטלה ומשני מי איכא מידי דלישראל לא אסר ולכותי אסור ופריך ישראל גופה ליתסר מידי דהוי ארביעה ומשני אביי זה קלונו מרובה וזה קלונו מועטת ופריך והרי אילנות ומסיק בבעלי חיים קאמרת דחס רחמנא עלי' וכתב רש"י ז"ל שם דהא דבע"ח אינן נאסרין הוא מדאצטריך קרא לפסול נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי כמו דאמרינן בתמורה שם. ובהא דפריך ישראל גופה ליתסר כתב רש"י וכי אצטריך קרא לאסור נעבד לגבוה כגון נעבד ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים ע"ש ולפ"ז י"ל דהתוס' בתמורה לא סביר' להו כשיטת רש"י ז"ל אלא סביר' להו דהא דבע"ח אינן נאסרין הוא מצד הסברא דחס רחמנא עלי' וכן משמע מקדושין דף נ"ז לא מצינו בע"ח שאסורין ופריך והרי מוקצה ונעבד ומשני ה"מ לגבוה אבל להדיוט שרי ע"ש. נראה א"כ דאף בלא קרא אמרינן דבע"ח אינן נאסרין ולכן הקשה התוס' בתמורה שפיר דמאי פריך מנ"ל ולזה תרצו דהכי פריך דאמאי לא ילפינן לאסור להדיוט מהא דאסור לגבוה דכיון דאסרה הכתוב לגבוה חזינן דבע"ח נאסרין והסוגיא אזלא כשיטת הס"ד דשם בקדושין דפריך והרי מוקצה ונעבד דעל כרחך הי' סבר המקשן דלגבוה ולהדיוט כהדדי נינהו דכיון דמצינו במקום אחד דבע"ח נאסרין לגבוה שוב אפשר לומר דנאסרין שפיר גם להדיוט כן נ"ל בישוב דברי התוספות ודו"ק. [ודע דהסוגיא בחולין שם לא סביר' לי' האי שנויי דמשנינן דבע"ח אינן נאסרין דלפ"ז לא הוי מקשה הגמרא חורש בשור וחמור ליתסר]: והנה לענין מצוה אי דמי לגבוה. משמע מש"ס ע"ז שהבאתי למעלה דתליא בתרי לישנא משמי' דר"ל דללישנא קמא בעי' דר"ל אף קודם ביטול וקא מבעי' לי' אי דמיא מצוה לגבוה או לא כדאמרי' בהדיא מצוה כלגבוה דמי אי לא. אבל לרב דימי דמפרש דבעי' דר"ל באשרה שביטלה דוקא יש דיחוי אי לאו. לפ"ז קודם ביטול פשיטא דפסול למצוה כמו לגבוה. אך אפשר לומר דאף לרב דימי דוקא בנעבד דמאיס טפי אבל בשאר פסולי לא פסול למצוה. וא"כ יש לעיין בש"ס דסוכה בפ' לולב הגזול דף ל"א דפרכינן התם בשלמא יבש הדר בעינן אלא גזול מאי טעמא וקא משני הש"ס משום מצוה הבא בעבירה דכתיב והבאתם את הגזול ואת הפסח כו' גזול דומיא דפסח. וכ' התוס' דאע"ג דגבי קרבן כתיב ילפינן מינה כל מצוה דהוי מדאוריי' ע"ש וקשה דמנ"ל הך דילמא דוקא גבי קרבן אבל גבי מצות לא נפסל מחמת האי טעמא אלא מוכח מכאן דאין לחלק בין קרבן למצות: עוד יש מבוכה גדולה בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק בה' אסורי מזבח המשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת וקרני' לחצוצרות ותפשו עליו נושאי כליו דלפי מה שפסק הוא ז"ל דהמשתחוה לקמת חטים קמחו מותר למנחות דיש שינוי בנעבד וא"כ הכא אמאי פסק לאיסור הא הוי ג"כ שינוי ובעל כ"מ דחק לתרץ דבריו דקסבר דשינוי גדול כמו קמח מחטים חשיב שינוי בנעבד אבל צמרה וקרני' דלא הוי שינוי כולי האי ל"ח שינוי וכמו כן איתא ברמב"ם ה' ציצית פרק א' וז"ל המשתחוה לבהמה צמרה אסור לציצית המשתחוה לפשתן נטוע החוטין מותר לציצית שהרי נשתנה ע"כ הובא בש"ע או"ח סי' י"א וכ' המג"א דחוטי צמר לא חשיב שינוי גדול כמו החוטין מפשתן נטוע ע"ש והוא ע"ד של בעל כ"מ הנ"ל: אולם גוף הדבר הזה תמוה דהאיך אפשר לומר דמצמר שעל גבי בהמה אשר גזזה וצבעה ועשה ממנה חוטין עוד לא חשיב שינוי גדול וגבי גזילה אמרי' במתני' ריש פרק הגוזל קמא הגוזל את הרחל טעונה צמר וגזזה משלם כשעת הגזילה וא"כ הגזיזה בעצמה חשיב שינוי ורצה שם הגמרא לומר דמתני' דאמר שינוי קונה דלא כב"ש דתניא נתן לה באתננה חטים ועשתה סולת ב"ש אוסרים וב"ה מתירים אלמא דמדמה הש"ס גזילה לאתנן ואם באנו לומר דנעבד חמור מאתנן דהרי מעיקרא מבעי' לרמב"ח אם יש שינוי כלל בנעבד. מ"מ קשה מאוד לומר דגם אחרי דמסקינן דיש שינוי בעינן בנעבד שנוי גדול יותר מבאתנן דמנ"ל הא: ועוד יש לתמוה בב"ק דף ס"ה דאמרי' התם א"ר אלעי גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו ופריך הש"ס מהא דתניא גנב טלה ונעשה איל משלם תשלומי ד' וה' אלמא דשינוי אינו קונה ומסיק התם הגמרא דברייתא אתיא כב"ש דסברי שינוי במקומו עומדת דתניא נתן לה חטים באתננה ועשתה סלת זתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין כו' ב"ש אוסרין וב"ה מתירין כו' ומש"ה לב"ש משלם ד' וה'. משמע דלב"ה אם נתן לה טלה ונעשה איל ג"כ מותר לקרבן דחשיב שינוי כמו לגבי גזילה דאם נימא דאף דמהני גבי גזילה לא מהני גבי אתנן א"כ מנ"ל דב"ש וב"ה פליגי ג"כ גבי גזילה. ובאמת זה לא יתכן כלל דלא מצינו בשום מקום שנזכר דבר זה להתיר אלא פשיטא דאסור וא"כ קשה איך מדמה הש"ס אהדדי וזה הוא דבר תמוה מאוד: