מצפה אריה קיב

כלאים לקרבן ה"ל דנעבדה בה עבירה. ועיין ב"ק דף ע"ו ע"ב ובחולין דף קט"ו. ועמ"ש סי' תקפ"ו ונ"ל דפסול משום דלא מקרי אתרוג ועיין בתוס' ר"ה דף ל"ח עכ"ל: אמנם קושיא הראשונה הוא תמוה לדעתי דהא בע"ז דף מ"ו ע"ב איתא בעי רב"ח יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר אצל גבוה את"ל יש נעבד כו' מכשירי קרבן כקרבן דמי או לא ופשיט הש"ס דיש נעבד במחובר וגם מכשירי קרבן כקרבן דמי ובתר הכי איתא התם בעי רב"ח המשתחווה לקמת חיטים קמחן מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד כו' בעי ר"ל המשתחווה לדקל לולבו מה למצוה מי מאיס כלפי מצוה או לא. כי אתא רב דימי אמר אשרה שביטלה קא מבעי' ליה יש דיחוי אצל מצוות או לא כו'. בעי ר"פ המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת ופריך תכלת דמאי אי תכלת דכהנים היינו בעי' דרב"ח אי תכלת דציצית היינו בעי' דר"ל ומשני אה"נ דלא הוי למבעי' לי' והא דקא מבעי' לי' הא משום דאיכא מילי אחרנייתא צמרה מהו לתכלת קרניו מהו לחצוצרות שוקיו מה לחלולין כו' ע"ש והבאתי כל ריהטת סוגיות הש"ס בקיצור כי נצרך לענינא. והשתא קשה דאיך מדמה המג"א ז"ל כלאים עצמה לקרן של כלאים הא בנעבד דפסול לקרבן ואף למכשירי קרבן מ"מ צמרה לתכלת וקרניו לחצוצרות מבעי' לה התם ומטעם דחשוב שנוי ודילמא יש שנוי בנעבד ועיי"ש בתוס' ד"ה אין שנוי דדוקא בנעבד מבעי' ליה דבאתנן תנן בהדיא דאם נתן לה חטים באתננה ועשתה סולת דב"ה מתירין ואף בנעבד רק מדרבנן מבעי' ליה. וא"כ פשיטא דקרן של כלאים כשר לחצוצרות משום דיש שינוי כמו באתנן וא"כ אף לשיטת הלבוש ז"ל דמצוה דמי כמו לקרבן מ"מ קרניו של כלאים דכשר אף לחצוצרות פשיטא דכשר לשופר של מצוה וצע"ג לכאורה: והקושיא השני' דא"כ ל"ל קרא לפסול כלאים להקרבה ת"ל דנעבדה בו עבירה הוא יותר תמוה דהא עיקר הטעם דהלבוש ז"ל משום דכיון דפסלה התורה כלאים לקרבן ה"ה למצוה אבל פשיטא דאי לאו דגלי רחמנא לאסור כלאים לקרבן ה"א דשרי כמו כל נעבדה בו עבירה דמותר לקרבן כמו שכתבו התוס' ז"ל בתמורה דף כ"ח ובחולין דף קט"ו דדרשינן מקרא ומיד בן נכר לא תקריבו אלה דאלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב כל שנעבדה בו עבירה אבל לעולם בתר דגלי רחמנא להוציא את הכלאים שפסול להקרבה שפיר מצינו למימר דכמו כן אסור נמי למצוה. ודע שמתוך קושית המ"א הנ"ל אנו לומדים שהבין הוא ז"ל בכוונת הלבוש שכתב הטעם שנעבדה בו עבירה לאו דוקא שההרכבה נעשה ע"י עבירה בפועל אלא אפי' אם נעשה ממילא או ע"י קטן או ע"י קוף ג"כ פסול למצוה דאלת"ה היאך מקשה דל"ל קרא בכלאים לקרבן הא בכלאים לקרבן אסור אף אם נעשה ההרכבה ע"י הבהמות עצמן ולא ע"י מעשה אדם כלל כגון שמעצמן השחיתו דרכם ונרבעו מין בשאינו מינו ומצאתי שכבר עמד בזה הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל בתשובותיו ומ"ש הלבוש דאף בן נח מצווה על הרכבת אילן אינו אלא לרוחא דמלתא וכן משמע מלשונו שכתב הא איכא מ"ד וכן הא דמסיים הלבוש וכן איפכא ע"כ כוונתו דאף אם הרכיב יחוד של לימינא באילן של אתרוג דהאתרוגים היוצאים מן האילן עצמו אסורים משום שנעבדה בו עבירה דעל פירות הענף שהרכיב לא שייך לומר פסולים דהא ענף של לימינא שהרכיב אינו מוציא כלל אתרוגים אלא לימינוס כמ"ש רש"י ז"ל בסוטה דף מ"ג ע"ב הובא במהר"ם אלשיך ז"ל: והט"ז ז"ל הביא דברי הלבוש בלשונו כמו שהבאתי לעיל וכ' וק"ל דא"כ מאי מהני הא דאמר רב הונא להני אוונכרי כי זבניתו אסא לא תגזזון אסון כו' ס"ס עביד העכו"ם עבירה ואימאוס לגבוה לפ"ד דהא בן כח מצווה על הגזל. ותו דאיתא בהל' ציצית סי' י"א דהמשתחווה לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנה כ"ש הכא כו' ע"ש מזה נראה בעליל דהוא ז"ל אחז דרך הפשוט בכוונת הלבוש דרק משום דנעבד בהאילן עבירה בפועל אסור למצוה דע"ז הקשה הא הוי שינוי דלדעת המג"א ז"ל כיון דהאיסור הוא משום דיוצא מהעבירה ל"ש לומר בזה שנוי כמו גבי כלאים לקרבן וכן להט"ז אין מקום לקושי' המג"א מהא דמצריך קרא לאסור כלאים לקרבן דהא איצטריך בגוונא שנולדו הכלאים בלי הרכבת מעשה ידי אדם כלל כהנ"ל: ובאמת דברי הטו"ז צ"ע גם לפי דעתו ז"ל דהא פשיטא דלא בכל נעבדה בו עבירה יאסור הלבוש למצוה דהא שאר נעבדה בו עבירה כשר אף לקרבן כמו חורש בשור וחמור וכדומה והטעם כמו שכתבו התוס' ז"ל שהבאתי לעיל דדרשינין אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב כל שנעבדה בו עבירה. רק דעת הלבוש דכל אלו שפסלו התורה לקרבן פסולים ג"כ למצוה וא"כ איך מקשה מאוונכרי הא כה"ג שקנאו ביאוש ושנוי רשות כשר ג"כ לקרבן כמ"ש התוס' בכמה דוכתא עיין תוס' סוכה דף ל' ד"ה הא קניא ותוס' ב"ק דף ס"ז ע"א וכיון דכשר לקרבן כ"ש למצוה: ולפי מה שבארתי שדברי הט"ז והמג"א אינם עולים בקנה אחד י"ל דפלוגתתן תליא בשיטת רש"י ותוס' ז"ל דפליגי בחולין דף קט"ו בהא דאמר רב אשי דבשר וחלב אסור מקרא דל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופריך התם הש"ס חורש בשו"ח וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרי דדעת רש"י ז"ל דאחרישה ואדישה קאי דאף לר"א לא נאסר רק היוצא מהעבירה וכן כתב שם להלן וז"ל דהא לא קאמר ר"א דכל דבר שנעבד בה עבירה ומתחלה הי' מותר אסור דא"כ החורש בשו"ח והמרביע כלאים יאסרו הבהמות ואנן לא פרכינן מינייהו מידי אלא מהיוצא מהן עכ"ל. אבל התוס' ז"ל פרשו דקושיות הש"ס דהחורש בשו"ח דליתסר הבהמות גופי' ע"ש בסוגיא. הרי אנו רואין דלדעת רש"י ז"ל עיקר התועבה מקרי היוצא מהעבירה ואף אם נעשה שלא ע"י פעולת יד ישראל כלל דהיינו ע"י קטן או עכו"ם ומשו"ה פי' הוא ז"ל דהא דפריך הש"ס התם שליח הקן לחסר היינו אפי' שלחה דהא כל שתעבתי לך הוא אבל לדעת התוס' קאי אדבר שנעבד בה עבירה גופה וא"כ גבי שליח הקן דפריך הש"ס היינו רק בעבר ולקחה שנעבד בה עבירה ויש להביא ראי' לשיטת התוס' דהא אמרינן לקמן חולין דף קמ"א שלח תשלח אפילו לדבר מצוה ומסיק התם הגמרא שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא ע"ש. וא"כ לשיטת רש"י ז"ל אמאי לא משני הכא דמדאיצטריך קרא לרבות דבר מצוה דהיינו צפורי מצורע ש"מ דלהדיוט שרי דאי אסור ל"ל קרא לגבוה ת"ל דהשתא להדיוט אסור לגבוה מבעי' וצפורי מצורע דמי לגבוה דילפינן מתנא דבר"י דמקשינן מכשיר למכפר כדאמרינן לעיל דף ק"מ אלא מוכח מזה דלהדיוט שרי וכן משני הש"ס גבי אותו ואת בנו. אבל לשיטת התוס' שפיר ניחא דהא התם לא נעבד עבירה כלל דהא מיירי בלקח ע"מ לשלח וגם השתא כשיביא אותה לצפורי מצורע ג"כ אין נעשה עבירה דהא עשה דוחה ל"ת ודו"ק: והנה ראיתי שיש לעיין במאי דמשני הש"ס גבי אותו ואת בנו ובחורש בשו"ח לפי' גירסת התוס' השתא לגבוה שרי להדיוט מבעי' לפי מ"ש התוס' לקמן דף ק"מ ד"ה למיעוטי צפורי עיר הנדחת שכתב וז"ל ואפשר דלא ממעטינין ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכ"ה שלא היתה להם שעת הכושר כדאמר בפ"ק דמנחות והלכך אפי' לכפרה