מצפה אריה קיא

במים כמה פעמים או ישרה אותו במים שונים כמו שדרך להדיח דגים מלוחים עד שאין הטעם נרגש בהם אע"פ שמעיקרא הי' בה' טעם של איסור דבבישול בכהכ"ג אסור בכבוש מותר אבל גם ר"י מודה דכל זמן שהטעם של האיסור נרגש בודאי אסור דכל זמן שנרגש הטעם אין חילוק על ידי איזה אופן בא הטעם לתוכן אלא אמרינן דטעם כעיקר ובזה עולה שפיר הכל על נכון ודו"ק: ונראה די"ל דכן הוא דעת רש"י ז"ל שכתב דמאן דסבר דכבוש כמבושל אינו אלא בחומץ וציר ותמהו עליו הקדמונים ז"ל מהא דאמרינן בו"ח חידוש הוא דאי הרי לי' כולא יומא בחלבא שרי ולשיטת רש"י ז"ל ליכא חידוש כלל ולפי הנ"ל ניחא דכל זמן שטעם החלב בתוכו לכו"ע אמרינן דכבוש כמבושל אך לכאורה מוכח מכל מקום מהקדמונים ז"ל שהקשו על רש"י הקושיא הנ"ל דאינהו לא סביר' להו הכי מדלא חלקו בכך דבו"ח שרי אפי' בעוד שהחלב בתוך הבשר משא"כ בשאר איסורין: אך יש לומר דגם הקדמונים אלו סברי הכי אלא הכי קאמרי דאם נימא דכבוש אינו כמבושל רק בחומץ וציר אבל בשאר דברים לא והיינו שאפשר לסוחטו בידים או ע"י אמצעות דבר אחר משום שלא נסבך היטב יחד כמו שנעשה ע"י בישול לא הוי חשיב הגמרא בו"ח לחידוש דבשלמא בשאר איסורין שהאיסור הוא מצד עצמו שפיר נאסר כל זמן שהטעם נרגש בתוכו אבל בבו"ח שכל אחד לבדו הוא היתר רק שתערובות הטעמים היא האיסור י"ל דלא אסרה התורה רק בבו"ח שתערובות הוא כל כך שאי אפשר להוציא ממנו בשום אופן אבל בכבוש שהתערובות אפשר להוציאו ולסוחטו לא חשיב לענין בו"ח כמו בישול ומדקאמר הגמרא דחידוש הוא ש"מ דכבוש הרי הוא כמבושל אף בחלב וכדומה. ולפ"ז צ"ל דהקדמונים סברי דשיטת הגמרא אינו אלא אליבא דשמואל דלר' יוחנן הא נמי לא חשיב חידוש ודו"ק: ויש להביא ראי' עצומה דאלת"ה יקשה לר"י דסבר כבוש אינו כמבושל או לדעת רש"י ז"ל דרק בחומץ וציר הוי כמבושל איך יפרנס הא דאמרינן התם בסוגיא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב ע"ש וחזינן א"כ בהדיא דע"י שריה בעלמא נמי חשיב טעם כעיקר. וגם למה לא הקשו מזה הקדמונים על רש"י ז"ל אבל לפי מה שבארתי שפיר ניחא ודו"ק: נחזור עתה לראש דברינו אשר אחרי כתבי כ"ז נתתי עיני בהחוו"ד סי' פ"ז שהביא מ"ש הכר"ו ע"ד קושי' העולם בהא דילפינן טע"כ מגעולי נכרים דלמא צותה התורה להגעיל משום בו"ח ותירץ הכר"ו דאם נימא דצלי בבו"ח אינו אסור מה"ת ניחא דהא בבו"ח לא משכחת קרא דתעבירו באש דאינו אלא בצלי וכתב ע"ז החוו"ד ולא דק דהא יש לחוש שהעכו"ם צלה בשר ואנן נבשל בה חלב ובודאי הטעם שנבלע ע"י צלי וכבישה ויוצא ע"י בישול ונתבשל בחלב אסור מדאורייתא וזה פשוט עכ"ל. חזינן דלהגאון בעל חוו"ד פשיט' לי' דאף בטעם של כבישה היוצא ע"י בישול הוי איסור תורה. אבל דעת הגאון בעל כר"ו נראה דלא כן הוא אלא ליכא בזה איסור תורה וגם הבישול אח"כ אינו אסור אלא מדרבנן. ולכאורה יש להביא ראי' נגד דעת החוו"ד דהא כבר נודע מ"ש הרדב"ז ז"ל דאף דקי"ל ספק דרבנן לקולא מ"מ כשיש בהדבר ספק שהוא נוגע לענין דאורייתא וגם לענין דרבנן בכה"ג גם בדרבנן אזלינן לחומרא דכיון דע"כ אתה צריך להחמיר לגבי דאוריי' אין לזלזל ג"כ באיסור דרבנן וכן כתב המג"א בסי' קפ"ד בשם מהר"ש חיון ע"ש. ואם נימא דכל ספק כבוש אסור אח"כ לבשל מה"ת קשה הא דקיי"ל בסי' ק"ה דספק כבוש מותר וכן כתבו התוס' בהדי' בחולין דף קי"ו ובע"ז דף ל"ד גבי הא דגבינות של עכו"ם אסורין ואמרינן בגמרא מפני שמעמידין אותן בעור קיבת נבילה והקשו בתוס' מאי ארי' קיבת נבילה אפילו בשל קיבת שחוטה נמי אסור משום בו"ח ותרצו דמשום בו"ח אין לאסור מספק משום דליכא אלא אסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה ע"ש ולדעת הרדב"ז ז"ל אמאי לא נימא כיון דספק זה נ"מ נמי לגבי דאורייתא דהיינו אי מותר לבשל הגבינות של עכו"ם גם בלי בישול אסור באכילה אף דאינו אלא ספק דרבנן אלא מוכח מזה דבכה"ג ליכא כלל ספק איסור תורה וכמשמעות דעת של הגאון בעל כר"ו דכיון דליכא אלא טעם של כבישה לחוד מה"ת ליכא איסור אפילו לבשל אח"כ ודו"ק. ויוצא לנו לפ"ז דלדעת הרדב"ז ז"ל בספק כבוש היכי שיש לחוש דשמא איכא נמי חלב בעין בתוך הבשר דבכה"ג בודאי הבישול אח"כ אסור מה"ת כמו שכתבתי למעלה גם בלי בישול אסור לאכול דכיון שהספק נוגע לגבי דאורייתא מחמירינן ג"כ בדרבנן. אך לדעתי נראה שיש לומר ולחלק דדוקא בכה"ג שהספק בדאורייתא הוא בקום ועשה כמו בההיא דסי' קפ"ד ספק כבר ברך ברכת המזון דמחויב בברכה ראשונה דהוי מה"ת אנו מחמירין גם לברך שאר ברכות אף דהוי מדרבנן משום כי היכי דלא אתי לזלזולי בי' אבל הכא שספק איסור תורה הוא בשב וא"ת דאמרינן להחמיר שספק כבוש אסור לבשלו לא חשיב זלזול אם נימא דמותר לאכלו. דכיון דגם לענין דאורייתא לא נעשה מעשה להיפך אין הזילזול ניכר מתוך מעשיו כדאמרינן בעלמא אמרי מלאכה הוא דלית לי' ולפ"ז נדחית הראי' הנ"ל נגד החוו"ד והדבר צריך תלמוד: סי' נב בענין אתרוג המורכב כבר האריכו גדולי האחרונים אשר מפיהם אנו חיים ה"ה המהר"ם אלשיך ז"ל והלבוש והמג"א והט"ז כולם פוסלים אתרוג המורכב זה מטעמו וזה מטעמו. וגם זה כשלשים שנה אשר העמיקו ג"כ גדולי הדור לענין אתרוגים הבאים מאי קארפו ובראשם הגאון מ' זלמן מרגליות ז"ל. והנה באתי אנכי הצעיר והדל לעיין ג"כ בענין הלז וזהו אשר העליתי בעזר השי"ת: הנה הלבוש ז"ל כתב וז"ל יש רוצים להכשיר אותן האתרוגים הבאים מן הפרדס שקוראים גרטיזע ואני אומר שהם פסולים מן התורה שהרי ידוע שהם מורכבים שהרי הורכב ענף מאילן אתרוג באילן מאראנץ או לימינא או איפכא והרי נעבדה בו עבירה דהרכבה ואע"ג שהרכיבו עכו"ם הא איכא מ"ד בפ' ד' מיתות דאף בן נח מצווה על הרכבת אילן וכיון דנעבדה בו עבירה אע"ג דמותר לאכילה אימאוס לגבוה כמו בהמת כלאים דאע"ג שמותרת באכילה אסורה לקרבן מטעם דנעבדה בה עבירה אימאיסה לגבוה הכא נמי הכא כנ"ל עכ"ל. ובעלי שני המגינים הט"ז והמג"א עטרוהו לבעל לבוש הבדים לערוך אתו מלחמה. ואף כי בגוף הדין יסכימו גם המה שאתרוג המורכב פסול אבל לא מטעם דנעבד בו עבירה אך מטעמים אחרים וגם יש נפקותא רבה בין שני הטעמים לענין גוף הדין ג"כ כאשר אבאר. והנה המה ז"ל הביאו הרבה ראיות כי מטעם דנעבד בו עבירה אין לפסול אתרוג למצוה: ואנכי בחילה ורעדה אבקש סליחה מעצמותיהם הקדושים ולפענ"ד יש לדחות כל הראיות ויש להצדיק את הצדיק דמעיקרא כי דברי הגאון בעל הלבוש ז"ל המה נכונים וברורים בטעמם: והנה זה לשון המג"א בסי' תרמ"ח. ולבוש כתב שאותן שקוראין גרסקי פסול מטעם שנעבדה בו עבירה כמו בהמת כלאים שפסולה להקרבה ע"כ וקשה דא"כ עז של כלאים יפסול קרנו לשופר. וע"ק למה לי קרא שיפסול