מצפה אריה קי

רבא הכא דהקפידה התורה דוקא על דרך בישול אבל להס"ד דאביי דלא ידע להא דרבא והי' סבר דלא בעינן דרך בישול מנ"ל לומר דבבו"ח כבוש אינו כמבושל דלמא לעולם כל דאיכא נתינת טעם אפי' ע"י כבוש נמי אסור להכי כתב רש"י לפרש אליבא דאביי דהחידוש הוא דזה לחודי' וזה לחודי' שרי ודו"ק:] וארוחנא בזה ליישב דברי התוס' לעיל בחולין דף צ"ח ע"ב בהא דאמר רבא התם לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסיר ובחולין שרי וכתבו התוס' דמשמע מפי' הקונטרס דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו בטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וס' אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דבכה"ג אסור נמי בקדשים ואע"ג דלא הוי אלא משהו כו' והשתא תימא דמי דחקו לפרש דרבא אית לי' דטע"כ בחולין לאו דאורייתא כיון דהשתא לא איירי בטע"כ גמור אלא בכל שהוא כדפרישית. ועוד תימא דע"כ אין כל שהוא אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן או מב"מ לר' יהודה כדאמרי' בהדיא בהקומץ רבה דף כ"ב ובפ' כל התערובות דף ע"ט אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. ועוד אמר בהקומץ רבה דף כ"ג שתי מנחות שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתא ע"ש. ואנכי בחידושי הקשיתי לשאול דמאי תמהו בזה הא בפשיטות יש לומר בישוב דברי רש"י ז"ל דבאמה לפי המסקנא דקיי"ל דאמרינן טע"כ בכל אסורי תורה גם בקדשים אינו אסור אלא בנותן טעם דוקא דמסתמא דמי קדשים לשאר איסורין ומשו"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר דהס"ד דרבא השתא היה סבר דבכל אסורי תורה בחולין שרי דטעם לא הוי כעיקר לכן כיון דמצינו דבקדשים גלי רחמנא דע"י בליעה נאסרה שפיר צריכין אנו לומר דגם ע"י בליעה משהו נאסר דמנ"ל לחלק בין יש בה בנו"ט או לא כיון דבעלמא טעם נמי לא חשיב כלל. דוגמא לזה מצינו הא דפריך אביי הכא דאי נימא בעלמא טעם ולא ממשו לא הוי דאורייתא ורק בבו"ח הוא דגלי רחמנא דאסור ע"י בישול אפי' ליכא נו"ט נמי ורבא הוא דדחי לי' דדרך בישול אסרה תורה משמע דרבא בעצמו קבלה האי סברא מאביי דאי לאו דגלי רחמנא דבעינן דוקא דרך בישול הוי אמינא דאין חילוק כלל בין נו"ט או לא אם נימא דבכל איסורי תורה טע"כ לאו דאורייתא. ולפ"ז להס"ד דרבא שם דבעלמא טעם לא הוי כעיקר שפיר כתב רש"י דבקדשים אף בכ"ש נאסר אבל לעולם לפי האמת דבעלמא במי טע"כ גם בקדשים בעינן נמי נותן טעם דוקא וזה הוא תמי' לכאורה אבל לפי מה שכתבתי למעלה שפיר ניחא דסברת התוס' כך הוא דאביי פריך הכי רק בבו"ח דאי חידוש הוא אפי' ליכא נותן טעם נמי דכיון דבו"ח הוי חידוש דאם נימא דבעינן נו"ט צ"ל דהא דתרי לי' שרי הוי חידוש משו"ה אפשר לומר דאדרבה דאין הנתינת טעם הוא האיסור רק עצם הבישול הוא האיסור ואפילו אם לא הי' בולעין זה מזה מאומה אסור והא דתרי לי' שרי לאו חידוש הוא כדכתיבנא אבל בקדשים אפי' אם נימא דבעלמא טעם לא הוי כעיקר מכל מקום בקדשים דנאסר ע"י בליעה דוקא כדאמרינן יכול אפילו לא בלע ת"ל בבשרה יקדש עד שיבלע בבשרה ואין חילוק כלל אי הבליעה נעשה ע"י בישול או ע"י כבישה וכדומה מסתמא בעינן דוקא נו"ט ודו"ק: אמנם אכתי צריך להבין מאי דקאמר הגמרא בו"ח חידוש הוא דאי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי הא לא דעי הכא לשאר מקומות דבש"ס דאמרינן חידוש הוא דהתם החידוש הוא דבר ברור אבל הכא אין החידוש דבר ברור אלא דעל זה אנו דנין דהא אם נימא דבעלמא טעם לא הוי כעיקר אין כאן חידוש מה שלא נאסר ע"י כבישה וכי היכן מצינו בעלמא דיהי' נאסר ע"י כבישה והלא אדרבה אפי' ע"י בישול לא נאסר דטעם לא חשיב כעיקר ונראה דלזה כוונו התוס' שדקדקו לומר ואע"ג שהחלב נבלע בבשר אע"פ שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו והיינו דהוי טעמו וממשו ובכה"ג בשאר אסורין בודאי אסור כמו דקאמר ר' יוחנן בע"ז דף ס"ז וע"ש בתוס' ד"ה אמר ר"י: והנה לכאורה יש לתמוה הא בחולין דף קי"א איפלגי שמואל ור' יוחנן דשמואל סבר דכבוש הרי הוא כמבושל ור' יוחנן סבר כבוש אינו כמבושל והאיך סתם הגמרא הכא סתמא דבו"ח חידוש הוא דאי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי הא זה אינו אלא לשמואל אבל לר"י הא איכא למילף מבו"ח ומאי איצטרך לרבנן קרא דמשרת לטע"כ הא אפשר למילף מבו"ח ומצאתי שכבר הקשו כן האחרונים ז"ל: עוד ראיתי במס' תרומות פרק י' בהא דתנן התם חגבים טמאים שכבשן עם חגבים טהורים כו' וכן תנן התם כל הנכבשים זה עם זה מותרין אלא עם החסית כי' וכתב התיו"ט ותמי' לי דבסוף פ"ו דשביעית תנן ורד חדש שכבשו בשמן ישן כו' שמעינן דכבוש אוסר. ותו תנן התם בפ' ט' משנה ה' הכובש ג' כבשים כו' שמעינן נמי דאין הכבישה אוסרת כו' וצ"ע. עוד כתב ויש לי תמיהות גדולות על השני סוגיות דבבלי בפ' גיר הנשה דף צ"ו דאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל ובפ' כ"ה דף קי"א ופליג התם רבין אמר ר' יוחנן דכבוש אינו כמבושל ואמאי לא אייתי משניות אלו לסייוע לר"י ותיובתא דשמואל ותו משניות דשביעית תיובתא לר' יוחנן וסייעתא לשמואל כו' ע"ש. ועיין נוב"י חלק יו"ד סי' כ"ו וחוו"ד סי' ק"ה שהביא דברי התויו"ט וכתבו בישוב דבר זה: ואת אשר נראה לפע"ד בזה דכל עיקר הפלוגתא דשמואל ור"י אינו אי כביש מפליט ומבליע דפשיטא דע"י כבישה נותן טעם זה בזה. דהרי החוש מעיד על זה ועיננו הרואות אשר כל הנכבשים מקבלים טעם אחד מחבירו וכ"ש כשנשרה דבר רך בתוך דבר צלול שהדבר הצלול נבלע בתוך דבר רך כמו בשר בתוך חלב שממש החלב כבלע בתוך הבשר וע"ז לא פליג אדם מעולם אלא עיקר הפלוגתא דשמואל ור' יוחנן אי יש לכבוש דין בישול אשר אינו מועיל שום דבר להפיג טעמו כמו דקיי"ל דאפשר לסוחטו אסור ואפי' למ"ד דאפשר לסוחטו מותר פירשו הרבה מהקדמונים דמ"מ אותו חתיכה נשארה באיסור' לעולם דלא מצינו הגעלה באוכלין. והר"ן ז"ל כתב דאינו אלא דרך משל דאלו היה אפשר לסוחטו פליגי אבל באמת כו"ע מודי דאי אפשר להבליעה שתצא לגמרי ואפי' לדעת רש"י ז"ל שם בסוגיא דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר חוזרת אותה החתיכה להיות מותרת מ"מ מודי דלא מהני מה שיסחוט אותו בידים או בכלי ואפי' אם יסחוט אותו כל היום או ישרה אותו כמה ימים במים שונים לא מהני רק דוקא אם יבשל אותו שנית בהרבה דברים אחרים של היתר עד שלא יהי' בה שוב בנותן טעם כמו שכתב רש"י ז"ל בהדיא בחולין דף ק"ח ד"ה ומאי קסבר רב וז"ל באיסור שנבלע בהיתר ונתן בי' טעם ואוסרו וחוזר ובישל ההיתר הזה עם היתר אחר שאפשר האיסור הנבלע בי' לסחוט ממנו וליחלק בההיתר האחרון ואין בו כשיעור לאסור את האחרון עכ"ל. דקדק רש"י ז"ל לומר דרק באופן זה חשיב אפשר לסוחטו אבל בסחיטה בעלמא לא מהני לכו"ע וגם ע"י ביטול בס' אינו אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לבטל. ובזה איפלגי שמואל ור"י האיך הדין בכבוש דשמואל סבר דכבוש דמי לבישול ואם נכבש בכלי איסור אין לו תקנה להוציא טעמו ע"י הדחה בצונן או ע"י דבר אחר אלא בעינן דוקא הגעלה או ליבון כדין הכשר כלים ור"י סבר מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל דאף דבולע ומקבל טעם ע"י המליחה והכבישה מ"מ אם ידיח אותו