מצפה אריה קט

סי' נא יש לחקור בשר וחלב שנכבשו יחד מעל"ע ואח"כ סילקו הבשר מתוך החלב אם מותר מה"ת לבשל זה לבדו וזה לבדו אם לא. והנה לכאורה מבואר דבר זה בנוב"י יו"ד סי' כ"ו ובפמ"ג בפתיחתו להלכות בו"ח ובחוו"ד סי' ק"ה שכולם פה אחד החליטו בפשיטות דאף דבבו"ח כבוש מותר מה"ת מ"מ אם יבשלם אח"כ אסור מה"ת. אך י"ל דזה אינו אלא כשיבשל אח"כ יחד החלב עם הבשר כמו שהמה כבושים דזה פשיטא דאסור דאף דגלי רחמנא דבו"ח אינו נאסר ע"י כבישה לחודי' מ"מ אם נתבשל אח"כ למה יהא שרי ואף דלכאורה הי' אפשר לפקפק ולומר דלא אסרה התורה לבשל אלא רק אם ע"י הבישול יהי' תערובת הטעמים אבל בכה"ג שכבר נתערבו הטעמים של הבשר והחלב יחד. ושוב לא יתחדש התערובות ע"י בישול יותר ממה שהוא מקודם מותר. מ"מ זה אינו להסוברים דבבו"ח אמרינן דיש בישול אחר בישול א"כ חזינן דגם בבישול שלא נתהווה מחמתה תערובות הטעמים ג"כ אסור כמו כן נמי פשיטא דחייב כשמבשל אחר הכבישה ואף דיש לחלק ולומר דשאני התם דהתערובת נעשה באיסור אבל ע"י כביש נעשה התערובות בהיתר מ"מ פשיטא דאסור לבשל אחר הכבישה וכן מוכח בהדיא ממתני' דחולין דף ק"ט הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קורעו אינו עובר עליו וכתב רש"י ז"ל על אכילתו ללקות ולא על בשולו דלאו חלב מקרי ע"ש. וא"כ והרי כחל נמי החלב מובלע בהכשר בהיתר ומ"מ אינו פטור רק משום דחלב שחוטה לאו חלב מקרי אבל בלא"ה הי' חייב. מוכח א"כ דבחלב דעלמא כה"ג אף שכבר נבלע בהכשר בהיתר מ"מ חייב על בישולו ואכילתו מלקות וזה ברור: אבל מ"מ אני מסתפק אם סלקו הבשר מתוך החלב אם אסור לבשל כל אחד בפני עצמו כגון החלב לבדו וגם הבשר אם קרעו וסחטו היטב עד שלא ישאר בו חלב בעין רק טעם בעלמא דבזה יש לומר דאף דהחלב קבלה טעם מן הבשר או הבשר מן החלב מ"מ כיון דבבו"ח אין טעם הכבישה בכח לאסור מותר נמי לבשל אח"כ כיון דליכא אלא טעם של כבישה או דילמא כיון דבכל איסורי תורה קיי"ל דאמרינן כבוש הרי הוא כמבושל חזינן דבכח הכבישה ליתן טעם בכל התערובות כמו ע"י בישול והא דשרי תורה כבוש בבו"ח י"ל דשאני בו"ח דכל חד וחד לחודי' שרי אלא שהבישול אוסרתה ולא אסרה תורה אלא בישול ממש אבל כבוש לא חשיב בישול ממש להיות נאסרה על ידה דהא גם בשבת אינו חייב אלא בבישול אבל בכבוש או המבשל בחמי טברי' בשבת פטור וכן בבו"ח פטור בחמי טברי' משום דלא חשיב בישול כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' פ"ז ומשו"ה כבוש נמי אינו אוסר אבל מ"מ חשיב תערובות הטעמים שאם יבשל אח"כ חייב: והנה לכאורה יש להביא ראי' מחולין דף ק"ח ע"א אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבו"ח מאי טעמא לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אפילו ליכא נותן טעם נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה. וכתבו התוס' ד"ה דחידוש הוא פי' הקונטרס דשניהן מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו נאסרין וטעם זה לא קאמר בפרק א"ע ובפרק ג' מינין דכלאים נמי הכי הוי ומסיק דהיינו חדושי' דאי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי אע"ג שנבלע החלב בבשר ואע"פ שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו וכי בשיל לי' אסור עכ"ל ע"ש. והנה לכאורה יש לעורר הא כל עיקר הטעם דאמרינן כבוש כמבושל הוא משום דע"י הכבישה מקבלים טעם זה מזה כמו ע"י בישול אבל מ"מ פשיטא דכבוש אינו בכלל בישול א"כ לפ"ז בשלמא לפי המסקנא דקיי"ל דבו"ח אינו נאסר אלא בנותן טעם אבל בלי נתינת טעם אף שנתבשלו יחד אינו נאסר חזינן דעיקר האיסור של בו"ח הוא הנתינת טעם שפיר הו"ל חידוש מה שלא נאסר ע"י כבוש דהא ע"י כבוש נמי איכא תערובת הטעמים ומה לן על ידי איזה אופן נעשה הנתינת טעם ע"י בישול או ע"י כבוש ומשו"ה הש"ס בפסחים ובנזיר קאמר שפיר דבו"ח חידוש הוא משום דאי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי אבל להס"ד דאביי השתא דפריך אפי' ליכא נותן טעם נמי וא"כ סבר אביי דאין מוכח כלל דהא דהקפידה התורה על בישול בו"ח ואכילתו הוא תערובות הטעמים אלא דאיכא למימר דהבישול בו"ח בעצמו הוא דבר מתועב לפני המקום אבל לא משום תערובות הטעמים כלל וגם אלו הי' משכחת לה לבשל ושלא יהי' בולעין זה מזה כלל ג"כ הי' חייב [וכן הא דאמרינן התם כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר ומוקי לה הש"ס שנפל לתוך יורה רותחת וקדם וסלקו דמבלע בלע מפלט לא פלט ולפי פרכת אביי גם החלב צריך להיות אסור דאף דהחלב לא בלע כלל מהבשר מ"מ כיון שנתבשל יחד אסור] א"כ לפ"ז ליכא למימר דחידוש הוא מאי דתרי לי' כולא יומא בחלבא שרי דמאי חידוש הוא מה ענין כבוש לבישול וזה דבר אשר ראוי לעורר עליו לדעתי: אבל לפי מה שחקרנו למעלה דגם אי יבשל אח"כ כל אחד ואחד לבדו שרי שפיר ניחא דחזינן דבליעה שנעשה ע"י כבישה לא חשיב בבו"ח להיות מיחשב עכ"פ תערובות בו"ח שיהי' אסור לבשל אח"כ ומשו"ה קרי לי' חידוש ודו"ק: אך אפשר לדחות ראי' זו ולפרש דזה בעצמו קאמר אביי דאי נימא בעלמא טעם לא הוי כעיקר ומה שנאסר בו"ח הוי חידוש כמו דמצינו בה שאר חידוש דתרי לי' שרי ואיכא בבו"ח שני חידושים אחד דבעלמא טעם לא הוי כעיקר ובב"ח טעם כעיקר. והב' בשאר איסורין כבוש כמבושל ובב"ח תרי לי' שרי ונמצא דבו"ח הוא מהיפך להיפך משאר איסורין. דמנא לן הא דלמא אפי' ליכא נותן טעם נמי והעיקר האיסור של בו"ח אינו תערובות הטעמים דזה לא איכפת לן רק הבישול הוא האיסור וממילא אינו ענין של חידוש מה דתרי לי' כו' שרי אלא מוכח מזה דבעלמא נמי טעם כעיקר ומשו"ה אמרינן דבבו"ח נמי בעינן נתינת טעם דמסתמא האיסור הוא תערובות הטעמים והא דתרי לי' שרי באמת הוי חידוש ודו"ק: [ונראה דכמו כן יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דכתב לפרש דהחידוש הוא בבו"ח משום דזה לחודי' וזה לחודי' שרי ואף דבפסחים ובנזיר פריך הגמרא והא כלאים נמי סבר רש"י ז"ל דזה אינו אלא לפי המסקנא דבבו"ח אינו אסור אלא בנותן טעם דוקא ואז איכא למיפרך כלאים נמי דהא בכלאים נמי האיסור דינקי הזרעים מהדדי ותערובות היניקות חשיב כמו תערובות הטעמים אבל להס"ד דאביי דפריך אפילו ליכא נו"ט נמי והיינו אף אי ליכא שום בלועה אפילו משהו שפיר איכא למימר דבו"ח חידוש הוא דהאי לחודי' שרי כו' ושוב ליכא למיפרך כלאים נמי די"ל דשאני התם דאיכא עכ"פ תערובות היניקות משא"כ בבו"ח. ולפ"ז יש לפרש דזהו בעצמו פריך אביי אי חידוש הוא על כרחך אפי' ליכא נותן טעם נמי דאז חשיב בו"ח חידוש דהאי לחודי' והאי לחודי' שרי ובהדדי אסור דאם נימא דבעינן דוקא נתינת טעם לא חשיב חידוש דאיכא למיפרך כלאים נמי והא דנאיד רש"י ז"ל מלפרש דהחידוש הוא דתרי לי' כולא יומא בחלבא שרי. יש לומר דכל עיקר הא דקיי"ל דבו"ח כבוש אינו כמבושל ואף דבשאר איסורין קיי"ל כשמואל דאמר בחולין דף קי"א כבוש הרי הוא כמבושל הוא משום דבו"ח דרך בישול אסרה תורה כמ"ש הקדמונים ז"ל. עיין הרב"י סי' ק"ה וסבר רש"י ז"ל דז"א אלא לפי מאי דמסיק