מצפה אריה יא

דאח"כ בשעת הוצאה לרשות הרבים קננהו בדמים. ואם אתה אומר עקירה צורך הנחה נימא נמי דהגבהה צורך הוצאה לענין החיוב אונסין מהחפץ וממילא פטור נמי מתשלומי דמים עבורו אחרי שקנה אותו ואין צריך להחזיר את החפץ בעצמו ודו"ק: ואת אשר אני אחזה בזה לישב דעת הקדמונים הובא בשטה מקובצת שהקשו ז"ל אהא דפריך הש"ס שם בסמוך ודאפקיה להיכא אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא הא משכחת לה שהוציא מרה"י לרה"ר וחזר והכניס לרה"י דבכה"ג חילל שבת שני פעמים אחד בהוצאה אחד בהכנסה. ותירצו דאין חיוב מיתה פוטר רק כשבאו בבת אחת עכ"ל. והנה דבריהם תמוהים דהא בשעה שקנאו דהיינו בשעה שהכניס לרה"י ג"כ איכא איסור מיתה על מלאכת הכנסה וא"כ הוי חיוב מיתה וחיוב ממון בב"א וקצת מפרשים פירשו דכוונתם שכיון שכבר נתחייב מיתה קודם גמר הקנין של הגניבה אין החיוב מיתה שלאח"כ פוטר וע"ז הקשו מש"ס ירושלמי דקאמר בשעת חסימה חייב מלקות והתשלומין הוא על כל דישה ודישה ושוב מקשינן והרי המדליק את הגדיש ומשני על כל שבולת ושבולת הוא חייב מיתה ע"כ. א"כ מוכח דאף שכבר נתחייב מיתה פעם אחת על שבולת הראשונה עכ"ז חיוב מיתה של אח"כ פוטרהו. ולפי האמור יש להסביר שיטת הש"מ דסבירא לי' דבכה"ג לא שייך כלל לומר דבדמים קננהו דהלא הוא כבר בר דמים מחמת החיוב מיתה של הוצאה וחיוב מיתה של הכנסה אינו מחייב לו דמים דבלא"ה בר קטלא הוא לכן היכי דהגניבה איתא בעין צריך להחזירהו. אבל הירושלמי דמיירי לענין חיוב תשלומין שפיר פוטר האיסור שבת של כל שבולת ושבולת דעכ"פ פשיטא דלא גרע מחייבי מיתות שוגגין דודאי אינו בר דמים כלל ואפ"ה קיי"ל דאמרי' קלב"מ ודו"ק: ובזה אמרתי אשר דברי חכז"ל כמסמרות נטועים. דלא מצינו בשום דוכתא בש"ס אשר הובא ג"כ הברייתא הלזו דליפרך ודאפקיה להיכא כמו שפריך הכא בכתובות הלא דבר הוא וראוי להתבונן בזה. ולפי דברינו ניחא דבאמת לפי מה דפסקינן כרבא דבאיתנהו בעינהו לעולם צריך להחזיר ומוקי הברייתא דמגרר בשדינהו בנהרא ליכא למיפרך האי קושיא דאפקיה להיכא דמשכחת שפיר דאפקי' מקודם לר"ה ואח"כ הכניס לרה"י ואז החיוב מיתה של הכנסה פוטר מלשלם כדברי הירושלמי אכן כאן לפי מה שבארנו דשקלא וטריא דסוגיא הלזו הוא רק אליבא דרב ביבי לשיטתי' דהברייתא מיירי אף באיתנהו שפיר פריך הש"ס ודאפקיה להיכא כהנ"ל: ומעתה ניחא נמי מה שהקשיתי על דברי השמ"ק וגם מצאתי שכבר עמד בזה בשעה"מ מהא דאמרי' בש"ס דסנהדרין שהבאתי לעיל דפריך הש"ס ורמינהו ממתני' דהבא על אחותו ומשני רב חסדא שם דמיירי שבא עלי' שלא כדרכה ואח"כ בא עלי' כדרכה ע"ש ולפי דעת השיטה הנ"ל קשה מתניתין דהבא על בתו דתנן דפטור ובע"כ לפי אוקימתא דרב חסדא מיירי נמי בגוונא שבא עלי' מקודם שלא כדרכה ואח"כ בא עלי' כדרכה שאל"כ אין חילוק כלל בין אחותו לבתו ובפרט לפי אוקימתא דעולא בכתובות דכולא מתני' מיירי באיתרו ביה קשה הא כיון שבא עלי' מקודם שלא כדרכה הוא חייב מיתה ואיך יכול לפטור החיוב מיתה של כדרכה את הקנס. ולפי הנ"ל ניחא דלענין פטור תשלומים אף השיטה מודה דיכול שפיר לפטרו ותו לא מידי ודו"ק: נחזור נא לענינינו לדברי הרש"א ז"ל והנה כד נעיין בזה ונרצה להבין מה זה החילוק בין שוגג למזיד לענין חיוב למפרע נראה דיש לבנות דיק. על דברי רש"ל ז"ל דחידש לומר דהא דסבירא להו להקדמונים ז"ל דמטעם קלב"מ אינו פטור רק בידי אדם אבל בידי שמים חייב ומקורם מהא דאיתא בש"ס אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו היינו דוקא היכא דלא עברינן החומרא אבל היכא דעבדינן החומרא פטור אף בידי שמים ועל דרך זה נוכל לומר ג"כ לענין שלפנינו דהיכי דעבדינן החומרא דפטור אף בידי שמים. וע"כ מהטעם דאנו חושבין אותו כאילו לא עשה שום מעשה לענין חיוב הקל כגון ממון או מלקות א"כ א"א שהמעשה הלזו יהי' אף גורם לחייבו אשעה דמעיקרא משא"כ היכי דלא עבדינן החומרא דחייב בדיני שמים אלמא דחשבינן לי' שעשה עבירה רק שאין כח ביד ב"ד להענישו בזה י"ל דהיכי דהחיוב הוא למפרע אשעה דמעיקרא שפיר מחייבינן לי' אף בידי אדם והבן זה כי קצרתי: אמנם כד נעיין עוד בזה נראה בעליל כי סברת הרש"א ז"ל לא חדשה היא לנו כי כבר חתרו בה רבותינו הקדמונים ז"ל כאשר נבאר בעז"ה. דהנה בש"ס דכתובות דף ל"ד ע"ב אמרי' אמר ר"פ היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב דכבר נתחייב בגניבה כו' היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור דקלב"מ ומסיק דמהו דתימא הואיל ואמר ר"פ משעת משיכה אחייב לה במזונותיה ה"כ נימא דמשעת משיכה אחייב באונסי' קמ"ל. ופירש"י ז"ל דקמ"ל דכיון דכל כמה דאיתא הדרא בעינא ההיא שעתא דקא טבח לה גזל לה עכ"ל. מבואר בדבריו דקמ"ל ר"פ דהחיוב לאו בשעת שאלה הוא אלא משעת אונסין ואילך אבל רוב מהקדמונים לא פירשו הכי אלא דלעולם משעת שאולה הוא חייב באונסי' וסובר דאף דמשעת שאלה כו' עכ"ז בטבח בשבת הוא פטור והטעם דגבי שומר כל כמה דאיתא הדבר בעין הוא ממש ברשותא דמרה וכי נאנס אח"כ הוא מחויב למפרע אשעת שאלה לכן בטבח בשבת כיון דבההיא שעתא נגמר החיוב אשעה דמעיקרא אמרי' נמי קלב"מ. מעתה נראה בעליל דלדעת רש"י ז"ל: כל היכי שהחיוב בא למפרע לא שייך למפטריה מטעם דקלב"מ ולדעת שאר הקדמונים וכפי מאי דפסקינן כר"פ פטרינן לי' ג"כ מהאי טעמא דקלב"מ אף אשעה דמעיקרא כיון דלא נגמר החיוב עד ההוא שעתא ודו"ק: ודע דאם נימא דדעת הרש"א ז"ל הוא מטעם שסובר כפירוש הנ"ל מהקדמונים ז"ל ודא ודא אחת הוא' עכצ"ל דמימרא דרב פפא הנ"ל מיירי דוקא שטבח במזיד דעבדינן החומרא דאל"כ לא פטרינן לי' מטעם דקלב"מ על חיוב הבא למפרע וצריך להיות הדין דחייב לשלם מחמת החיוב דשעת שאלה ולכאורה הוא דוחק כי ר"פ סתמא קאמר אולם לפי האמור לעיל דהטעם דפטור היכי דעבדינן החומרא הוא משום דחשבינן אותו כאילו לא עשה: מעשה כלל ניחא שפיר דהכא הלא אפי' בלא עשה מעשה כלל חייב דחייב נמי אף בנאנס' מאלי' או מתה מאלי' א"כ שחיטה לא גרע עכ"פ ממתה מאליה: אמנם אנכי בחידושי בלא זה הוכחתי דהש"ס ע"כ מיירי ששגג באיסור שבת דהנה הקשיתי לשאול לגירסת רוב מהקדמונים ז"ל דגרסי נמי בהא דרב פפא קמ"ל דאם אין גניבה אין טביחה פו' וסברו אלו הקדמונים כדעת הרמב"ם ז"ל דשומר שגנב מרשותו חייב כפל וד' וה' כשאר גנב מעלמא וכן הרמב"ם ז"ל בעצמו גרס לה הכי והנה יש להקשות לדברי הר"ן ז"ל בחידושיו שכ' בחולין דף י"ד דמתניתין דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה מיירי אף במזיד ועכ"ז לא הוי מומר לפסול שחיטתו משום דבפעם אחת לא הוי מומר ומקשה הוא ז"ל הא בכל פורתא ופורתא ששחט הוא מחלל שבת ואמאי חשיב לי' פעם אחת. ותירץ דכל זמן דלא נגמר שחיטתו הו"ל מקלקל ע"ש וא"כ קשה אמאי פוטר ר"פ הכא מטעם קלב"מ הא לפי מאי דגרסי ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה מיירי