מצפה אריה קה

שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו והקשו שם בתוס' ד"ה הפיגול מהא דאמרינן במעילה דף י"ז הפגול והנותר אינם מצטרפים זה עם זה מפני שהם שני שמות ואמר בגמרא ל"ש אלא לטמא את הידים אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר' אלעזר אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וי"ל דהתם בדלא מיערב אבל הכא בדמערב בטל דאיסורין מבטלין זה את זה. א"נ הכא ללקות משום פיגול או נותר קאי אבל התם לעבור עליו משום כל שבקודש פסול ועוד התם נהי דאיסור' איכא אבל מלקות ליכא משום דהוי לאו שבכללות כדאיתא בפסחים דף כ"ד ע"כ ע"ש. וא"כ מבואר בדבריהם לפי תירוצם הראשון דאף דכל שבקודש פסול הוא איסור אחד ומצטרף מ"מ אינו אלא בעין אבל לא בתערובות דלא כמו שהבאתי למעלה בשם התב"ש והפמ"ג. אך בזה בפשיטות יש לחלק דהכא לא דמי לשאר אסורים כגון שני מיני חלב שחלוקין בטעמם דשם האיסור הוא משם אחד ממש של חלב אבל הכא דבהאי קרא דלא יאכל כי קודש הוא דדרשינן מיני כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו אינו מבואר שם האיסור מה המה פסולים שבקודש אלא שמצינו במקום אחר שנותר ופיגול המה פסולי קודש משו"ה לא חשיבו משם איסור אחד דלזה שם פסול נותר ולזה שם פסול פיגול ולהכי מבטלים זה את זה בתערובות. אבל לפי זה יש לתמוה לכאורה דא"כ איך אמרינן הכא דלר' מאיר דסבר דכל איסורים שבתורה מצטרפים זה עם זה מצטרפים גם בתערובות דלמא סבר דמצטרפים רק בעין אבל לא ע"י תערובות. דהא הכא ג"כ אינו מבואר שם האיסור דהא כתיב סתם לא תאכל כל תועבה וכל א' וא' יש לו שום איסור בפני עצמו והנראה לומר דלאו דלא תאכל כל תועבה לר' מאיר כיון דגלי רחמנא בהדיא דכל איסורים שבתורה מצטרפים זה עם זה אין חילוק בין בעין לתערובות אבל לאו דלא תאכל כי קודש הוא דאינו בא ללמדינו שמצטרפים זע"ז אלא הוא אזהרה לכל פסולי קודש כגון לנותר לבדו או לפיגול לבדו דלא מצינו בהם שום אזהרה אלא למדנו מקרא הזה כדאמרינן שם בפסחים רק דאמרינן כיון דאמר ר' אלעזר דכל איסורי שבקודש אזהרתן מלאו אחד נאמר ממילא מצטרפין לענין אכילה ומשו"ה אפשר לומר דדוקא כשהוא בעין אבל בתערובות אינם מצטרפים משא"כ בלאו דלא תאכל כל תועבה דלכל איסור ואיסור יש לו לאו מיוחד וכל עיקר לאו זה נאמר לרבות שהם מצטרפים זה עם זה אין חילוק בין בעין לתערובות ועיין היטב בר"ש שם בערלה פ"ב ותראה מוכח שכן הדבר ודו"ק: ואגב הנני להעיר בזה מה שאנכי עומד בתמי' קצת בדברי הריטב"א מכות דף כ"ב בסוגיא דיש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין דפריך התם הגמרא וליחשוב נמי כגון שאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט ומשני האי תנא איסור כולל לית לי' והקשה הריטב"א ז"ל לדעת הסוברין דנדר חל נמי לקיים את המצוה למה לא פריך דמשכחת לה שאסר על עצמו כלי המחרישה ע"ש והגאון בעל נו"ב במהד"ת א"ח סי' קי"ז פלפל הרבה בקושיא זו וכתב כי הוא קושיא חמורה מאוד ע"ש ולדעתי אדרבה יש לתמוה על הריטב"א ז"ל שהקשה קושיא זו דהגמרא לא הי' יכול למיפרך הכי דהנה לאו דקונמות הוא בל יחל דברו כדאמרינן בהדי' בשבועות דף כ' ע"ב ובריש נדרים אמרינן דמה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל וב"ת ע"ש ובמתניתין הא קתני כהן ונזיר בבית הקברות א"כ גם בנזיר בעצמו איכא לאו דבל יחל ומשו"ה לא הי' יכול הגמרא להקשות דמשכחת לה באסר עליו בקונם דמחמת זה לא יתוסף שום מלקות דהא בלא"ה עובר על לאו דבל יחל במה שטימא עצמו במזיד. ואם נימא דכוונת הריטב"א ז"ל דיהי' חייב שתי פעמים מלקות אחד משום בל יחל דטומאה והשני משום בל יחל דקונם דהא לשיטת הקדמונים אלו דסביר' להו דנדר חל לקיים את המצוה סביר' להו נמי דנדר חל על נדר ואם אמר קונם ככר זה עלי וחזר ואמר קונם ככר זה עלי דלוקה שתים עיין רשב"א ובשמ"ק נדרים דף י"ז מ"מ כיון דתנא דמתניתין לא קא חשיב כלל ללאו דבל יחל דאיכא בנזיר גופה אמה שטימא עצמו במזיד האיך מצינו להקשות דמשכחת לה עוד מלקות משום בל יחל כגון בקונם. ואם נפשך לומר דלפ"ז יש להקשות כמו כן על הגמרא גופה דמאי פריך וליחשוב כגון שאמר שבועה שלא אחרוש כו' הא בשבועות דף כ"א פליגי רבין ורב דימי באוכל ולא אוכל דרבין סבר דאזהרתו מקרא דלא תשבעו בשמי לשקר ורב דימי סבר דעובר בבל יחל דברו. ולפ"ז הא לרב דימי ליכא למיחשב שבועה דהא לא יחל איתא בנזיר. דז"א דהרי כתב הכ"מ בפ' א' מה' שבועות דגם לרב דימי ישנו באוכל ולא אוכל לאו דלא תשבעו בשמי לשקר אלא דסבר דאיכא נמי לאו דבל יחל ומשו"ה שפיר פריך אבל קונמות דליכא אלא לאו דבל יחל לחודי' לא הי' יכול הש"ס להקשות כלל ודברי הריטב"א צ"ע: שוב ראיתי להט"א בר"ה דף ד' שהקשה אמאי לא קחשיב התנא לכל הלאוין דנזיר דהיינו לאו דבל יחל ובל תאחר ויהי' יותר מלקות ומתרץ דלעולם קא חשיב ללאו דבל יחל ובזה עולה החשבון דח' לאוין ולאו דב"ת לא חשיב דמיירי באופן דליכא ב"ת ע"ש. ולפי דבריו אפשר להקשות לכאורה קושי' הריטב"א דליחשוב נמי קונמות ויהי' חייב שתים אך גם זה דוחק דגם בנזיר גופה משכחת לה על דרך זה כמה מלקיות כגון שקיבל עליו ב' פעמים נזירות דלדעת אלו הקדמונים ז"ל חל נזירות על נזירות לחייבו שתים כמו שמבואר התם. אבל באמת הא במתניתין קתני וחייב משום שמונה לאוין ולא קתני מספר המלקיות א"כ לא קשה כלל דליחשוב קונמות דמחמת זה לא יתוסף עוד לאו אחר דבל יחל איכא נמי בנזיר ומלבד זה דברי הט"א רחוק וצ"ע: עוד אכתוב לכ"ת מה שאמרתי בנדרים דף ט"ז ע"ב חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות ופריך התם בגמרא מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' ומשני אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ע"ש. וכבר תמהו גדולי האחרונים הובא בשער המלך הל' שופר בשם המחנה אפרים אהא דפריך רבא וכי מצות ליהנות ניתנו מהא דאמרי' בר"ה דף כ"ח ע"א המודר הנאה מן המעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ע"ש. וכבר נודע מה שנתחבטו בזה הקדמונים ז"ל דאיכא דמפרשי דהטעם דבימות החמה אסור הוא משום דכיון דאיכא נמי הנאת הגוף בהדי קיום המצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ואיכא דפליגי ע"ז וסברי דכל שהוא עושה לתכלית המצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו והא דימות החמה אסור הוא משום דחיישינן דלמא יהנה ג"כ אחר עשיית המצוה ע"ש וא"כ לדעת הקדמונים דכל דאיכא הנאת הגוף גם בהדי קיום המצוה ג"כ אסור קשה מאי פריך רבא הכא וכי מצות ליהנות ניתנו הא כיון דאיכא הנאת צל הוא אסור דלא אמרי' בכה"ג מצות לאו ליהנות ניתנו וע' נו"ב מהד"ת א"ח סי' קל"ג. ולפע"ד נראה דיש לפרש לשיטתם דהא דפריך הגמרא וכי מצות ליהנות ניתנו הכי פרושו דע"כ ממימרא דרבא גופה מוכח דאי אמרינן מצוה לאו להנות ניתנו גם הנאת הגוף לא חשיב הנאה דאי נימא דחשיב הנאה גם בשבועה שלא אהנה מן הסוכה נמי צריך