מצפה אריה קב

אינו להנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה ממנה בשעת שריפה לכך אין דוחה יו"ט כשאר שריפה קודש מידי דהוה אנדרים ונדבות למ"ד דאין קריבין ביו"ט אע"ג דיש בהן חלק אכילה ע"ש. ומעתה לפ"ז מאי הקשו שוב דיהא מותר לאפות עם שאר פת משום דהפת נאפה יפה הא בפשיטות יש לומר דנהי דבעלמא מותר בכה"ג מ"מ בחלה טמאה אסור מהאי טעמא גופא שכתבו למעלה דכיון דכל הנאות אסורין אלא הנאת שריפה התירה התורה א"כ העיקר הוא לשם מצות שריפה ואסור ומאי עדיף הוא דהפת נאפה יפה מהצורך הלזו שמבשל תחתיו והוא חשיב אוכל נפש עצמו. ונראה לי ברור דבאמת לשיטת הריב"א לא קשה כלל רק התוס' כתבו כן בשם ר"י ז"ל כמבואר בהדיא והר"י לשיטתי' שפיר הקשה דהא התוס' שם כתבו דלהר"י ז"ל לא נהירא לי' מה שתירץ הריב"א וכ' דודאי מותר לשרוף תרומה טמאה ביו"ט מדאורייתא דל"ש למימר בזה משלחן גבוה אלא הא דאין שורפין אינו אלא מדרבנן ע"ש. וביותר ביאור הוא בתוס' שבת דף כ"ג ע"ב דכתב דלא דמי לנדרים ונדבות דבשתי הלחם איכא תנופה ובשאר קדשים איכא זריקה והקטרה ומשו"ה חשיב צורך גבוה משא"כ תרומה טמאה ע"ש. ומשו"ה שפיר הקשה דאפי' עם שאר פת נימא דמותר משום שהפת נאפה יפה כמו בעלמא. ומעתה לפי מה שבארתי אין מקום לקושיא שהקשה הכר"ו דבשתי הלחם דהוי קדשים אין להתיר לאפותן ביו"ט עם שאר פת משום שהפת נאפה יפה כיון דבזה כולי עלמא ס"ל דאמרי' דעיקרו הוא לצורך גבוה ולא עדיף מה שהפת נאפה יפה יותר ממה שהם עצמם נאכלים לכהנים ומ"מ לא חשיב אוכל נפש כיון דעיקר הוא לשם גבוה וזה ברור: ואגב הנני להעיר בהאי ענינא מה שעמדתי בחקירה אחת זה זמן כביר. והוא אם מותר לבשל או לעשות שום מלאכה מיו"ט לחבירו מה"ת כגון מיום ראשון של פסח על יו"ט אחרון של פסח לצורך אוכל נפש. והנה פשיטא היכי דיכול לעשות אחר יו"ט דלא דחי יו"ט אבל היכי שההכנה צריך זמן שבעה ימים ואם לא יעשה ביו"ט שוב לא יספיק הזמן של חול המועד לעשותו אם מותר בכה"ג או לא ומקום הספק הוא אם כל ימי יו"ט חשיב קדושה אחת וכמו שמותר להכין ולבשל לצורך אוכל נפש של בו ביום כן ה"ה דמותר ג"כ לצורך יום טוב אחר דתרווייהו יו"ט הוי ואף דבשני ימים של גליות אמרינן דשתי קדושות הוא משום דיום שני לא הוי רק מדרבנן ומש"ה לא חשיב קדושה אחת עם יו"ט דאורייתא אבל הכא דתרווייהו הוי מדאורייתא חשיב קדושה אחת ואף דהמה מרוחקים זה מזה ובנתיים הוא יעות החול מ"מ כחדא חשיבי או דלמא גם שני ימים טובים חשיבי כשתי קדושות כיון שהמה מרוחקים זה מזה והתורה לא התירה מלאכת אוכל נפש רק לבו ביום אבל לא להכין מיו"ט לחבירו: והנה נראה לכאורה דמותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש של יו"ט אחר אם לא יוכל לעשותו לאחר יו"ט וראי' ברורה לזה מגמרא דפסחים שהבאתי למעלה דפריך למ"ד דצורכי שבת נעשין ביו"ט מהא דתנן לחם הפנים נאכל לתשעה ולעשרה ולאחד עשר כו' לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את היו"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט אלמא בהדי' דלמ"ד דצורכי שבת נעשין ביו"ט אין חילוק כלל בין אם השבת הוא סמוך ליו"ט לאם השבת מרוחק ממנו וכל שאין לו עוד זמן מותר לעשותו ביו"ט ואע"ג דהגמרא משני שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו מ"מ זה לא הוי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין חילוק כלל א"כ אצל יו"ט נמי פשיטא דמה"ת מותר להכין מיו"ט לחבירו דאורייתא אף שהמה מרוחקים זה מזה ובנתיים איכא ימות החול: והנה נראה לדעתי לומר דדבר זה תליא בפלוגתא דרבה ורב חסדא דלרב חסדא דסבר דצורכי שבת נעשין ביו"ט בין להטעם שכתב רש"י דשבת ויו"ט קדושה אחת הוא ובין לפי מה שפירשו התוס' שהבאתי למעלה דכיון דאין לו זמן לעשותו חשיב שמחת יו"ט ומש"ה שרי כן ה"ה מיו"ט לחבירו נמי שרי דהא אין כל ספק דלא גרע מיו"ט לשבת. אבל לרבה דסבר דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט י"ל דסבר כמו כן דאין יו"ט מכין ליו"ט דהא ע"כ דהא דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט לדידי' לאו משום דזה מיקרי י"ט וזה שבת דהא בביצה דף ב' גבי הא דאמרינן התם ורבה לטעמי' דאמר רבה והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת חול מכין ליו"ט ואין שבת מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת כתב רש"י ז"ל דיו"ט נמי שבת מקרי ע"ש אלמא דלרבה נמי יו"ט ושבת כהדדי נינהו אלא סבר דאין להכין אלא לבו ביום אבל לא ליום אחר בין שהוא שבת בין שהוא יו"ט ודו"ק. שוב ראיתי מה שכ' רש"י בביצה שם וז"ל ואין יו"ט מכין לחבירו לא גרסי' במילתי' דרבה דהא קרא קא דריש ושני ימים רצופים בתורה לא אשכחן דמספיקא עבדינן לה ע"כ ולפי מ"ש יש לתמוה טובא דנהי דלא אשכחן בתורה שני ימים של יו"ט רצופים מ"מ הא הגירסא דאין יו"ט מכין לחבירו נכונה הוא ופירושו מכין לחבירו היינו ליום אחרון של יו"ט שאינם רצופים דלרב חסדא דסבר בגמרא דפסחים שהבאתי דצורכי שבת נעשין ביו"ט מבואר בהדיא שם בגמרא דאף צורכי שבת רחוקה מיו"ט מותר מה"ת ולפ"ז פשיטא דלדידי' גם צורכי יו"ט אחרון נעשין ביו"ט ראשון כשאין לו זמן אחר א"כ לרבה דקאמר אין יו"ט מכין לשבת שפיר קאמר נמי אין יו"ט מכין לחבירו היינו אין יו"ט ראשון מכין ליו"ט אחרון וכן נמי מיו"ט של פסח ליו"ט של שבועות וצע"ג. אמנם יש לי בזה קושיא מושכלת לפי מה שכתבו התוס' במגילה דף ז' ע"ב ד"ה כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט וז"ל דודאי אוכל נפש המתקלקל אם עושהו מאתמול מותר לעשות ביו"ט וכל אוכל נפש דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול כגון ההיא דהמצניע אסור לעשות ביו"ט אבל מכשירין דלא מתקלקל כשנעשו אתמול בהא ודאי יש לחלק היכא דאפשר ללא אפשר עכ"ד. וכי מהרש"א שם דהא דכתבו דעדיף טפי הוא לאו דוקא דה"ה דאינו עדיף אלא שאינו מתקלקל ומוכח התם דהוי מדאורייתא דהרי כתבו לתרץ הא דהחולב והמגבן סופג את הארבעים ע"ש היטב. א"כ לפ"ז מאי פריך הכא הגמרא דאם צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט דלמא הכא שאני דאפשר לאפות קודם יו"ט וגם לצורך יו"ט בכה"ג אסור וכמו כן לצורך שבת ואף דבעלמא מותר לאפות ביו"ט משום דלא חשיב אפשר לעשות ערב יו"ט דהפת הוא טוב יותר כשהוא של בו ביום מפת ישן שכבר נאפה מ"מ בלחם הפנים דאמר ר' יהושיע בן לוי ביומא דף כ"א ע"א ובשאר מקומות דנס גדול נעשה בו דסילוקו כסידורו דכתיב לשום לחם חם ביום הלקחו ע"ש א"כ הא אין חילוק כלל אימת היתה נאפת דתמיד הי' חם בשעת הלקיחה וחשיב מחמת זה אפשר לעשותו מערב יו"ט ומשו"ה לא דחי יו"ט. ולכאורה יש לדחות וליישב דהחמימות בשעת הסילוק לא הי' אלא כמו שהי' בשעת הסידור כדאמרינן סילוקו כסידורו אבל לא הי' כמו שהי' קודם הסידור ומשו"ה אם הי' נאפת שני ימים קודם גם בשעת הסידור היה נתקשה הלחם ולא הי' טוב ג"כ בשעת הלקיחה. ולכאורה יש להוכיח כן ממ"ש התוס' בחגיגה דף כ"ו ד"ה סילוקו כסידורו שכתבו וז"ל לענין שהוא רך ומה שאמר הכתוב חם ביום הלקחו לאו דוקא דחם לא הי' דהא איבא