מצפה אריה קא

לר"י כו' וכתבו שם עוד ורש"י פירוש גבי שתי לחם דלרבה אתי שפיר דלא שייכא הואיל משום דההוא שעתא לא חזי עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן וקשה לר"י לפירושו כיון דהגמרא לפי הס"ד לא ידע חילוק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהי' ראוי לבו ביום יהי' אסור הלא כשאופה העיסה אינה ראוי עד שתאפה ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע"פ שאסורין עד שיזרק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראוי' אלא כיון שמותר לאחר זמן לאו חסרון הוא ע"כ ע"ש היטב. והנה המעיין יראה שבאמת הסוגיא הלזו היא אחת מהסוגיות עמומות שבש"ס שגם פי' הר"י ז"ל שמפרש דהטעם דמ"ד דצורכי שבת נעשה ביו"ט הוא משום דחשיב שמחת יו"ט וא"כ גם כל צורכי מצוה שא"א לעשותן לאחר זמן חשיב שמחת יו"ט קשה מאוד חדא דמניין לנו לפרש כן ולהקשות ע"ז הא אפשר לפרש כפשוטו דמשום דסבר דשבת ויו"ט קדושה אחת הוא כמו שפירש"י ז"ל ואין ענין כלל להא דשתי הלחם. ועוד הוי לי' למיפרך מהא דר"ע בריש פסחים דאמר אך ביום הראשון הוא בעיו"ט או אינו אלא ביו"ט הרי מצינו להבערה שהוא אב מלאכה כו' וקאמר הגמרא ש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך כו' ע"ש ולסברת התוס' כעין זה גם בלי מתוך שרי דחשיב כמו אוכל נפש ממש. דהכא הוי נמי מצוה שא"א לעשותן לאחר זמן ונימא ג"כ דמשום צורך מצוה חשיב שמחת יו"ט ומשו"ה שרי לבערו ביו"ט: ואת אשר האיר ה' את עיני בזה לפרש שיטת הש"ס על דרך זה דהנה בביצה דף כ"א ע"א בעי' מיני' ר' אויא סבא מרב הונא בהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מהו לשוחטה ביו"ט א"ל מותר א"ל וכי מה בין זה לנדרים ונדבות א"ל עורבא פרח ומסיק שם הגמרא וטעמא מאי בהמה חצי' של ישראל וחצי' של נכרי מותר לשוחטה ביו"ט מפני דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אסור לשוחטן ביו"ט דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ופירש"י ז"ל שהוא כעבד הנוטל פרס מרבו וכל השחיטה לשם גבוה ע"ש. והנה אנכי בחידושי הקשיתי לשאול אהא דפריך וכי מה בין זה לנדרים ונדבות דמשמע דדעת הס"ד הי' דהא דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט הוא משום חלק גבוה אבל משום חלק אכילת אדם הי' מותר א"כ קשה אשתי הלחם אמאי לא דחי יו"ט הא הכא הוי רק אכילת אדם בלבד וליכא כלל בזה אכילת גבוה וזה קושיא עצומה לכאורה. ונראה לדעתי די"ל דבאמת אכילת קדשים הוא יום ולילה או שני ימים ולילה אחד וכן הוא בשתי הלחם שנאכל ליום ולילה כמו שמבואר ברמב"ם ה' תמידין ומוספין פרק שביעי ה"ז א"כ זמן אכילתן הוא ג"כ במוצאי יו"ט ועל כרחך צריך לאכול ג"כ בלילה דאם נימא דאינו רשאי לאפותו אלא א"כ יאכלנו לגמרי ביו"ט הו"ל ממעט באכילתו ואין להביא קרבן שיהא ממעט באכילתו כדאמרי' בפסחים דף פ"ט ע"א וכיון דע"כ בעינן שיהי' רשאי לאכול ג"כ בלילה א"כ הו"ל חצי' לצורך יו"ט וחצי' לצורך חול ושוב דמיא לבהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל או לשאר נדרים ונדבות דלדעת הס"ד הוא אסור משום חצי' השני' ואף דתנן בהדיא ממלאת אשה תנור מלא פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד סבר הס"ד דלצורך נכרי וכן לצורך גבוה אסור בכה"ג והתרצן דחי לי' דשאני נדרים ונדבות דמשלחן גבוה קא זכו אבל בהמה חצי' של ישראל וחצי' של נכרי כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה שרי. ולפ"ז י"ל הגמרא בפסחים כמין חומר. דהנה במנחות דף ק' ע"ב אהא מתני' דשתי הלחם אינן נאכלות לא פחות משנים כו' קאמר בגמרא אמר רבינא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט לא תימא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בי' שלא ישהה אלא מדאורייתא נמי לא חזיא דהא שתי הלחם חובת היום נינהו וקתני אינה דוחה לא את השבת ולא את היו"ט ע"ש. והנה הס"ד דפסחים דפריך שלא ידע מה שמתרץ לו התרצן דשתי הלחם אין דוחה יו"ט הוא משום דכתיב לכם ולא לגבוה קשה לכאורה לדידי' אמאי אין שתי הלחם דוחה יו"ט. אך נראה דיש לומר דהמקשן נמי ידע להא דלכם ולא לגבוה אך סבר דקרא לא אתי אלא להורות דאסור לעשות לצורך גבוה כמו דאמרינן לכם ולא לנכרים אבל לא דנימא דלגבוה טפי אסור והוא כמו שסבר ר' אויא סבא שם וא"כ הא דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט וכן שתי הלחם הוא מטעם חלק של גבוה שנמצא בו. וכן בשתי הלחם אף דכולו לכהנים מ"מ הא יש בו נמי אכילת חול דהא נאכל גם כן בלילה לא דחי יו"ט וכמו שבארתי למעלה. ומשו"ה שפיר פריך דהאיך קתני הכא דשתי הלחם אינם נאכלות לא פחות משנים ולא יותר משלשה משום שאינה דוחה יו"ט הא אי אמרת דצורכי שבת נעשה ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט בכה"ג שחל יו"ט ערב שבת דאז גם אם יאכל בשבת חשיב לצורך אוכל נפש ושרי לאפות ביו"ט וכיון דמצד אכילה שרי אמאי לא מותר הכא וכי משום שיש בו נמי צורך גבוה של יו"ט מגרע גרע וזהו דפריך השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעי' פי' השתא דצורך שבת לחודי' שרי ביו"ט כי יש בו בההוא אכילה של שבת נמי אכילת יו"ט מבעי' וא"כ הא משכחת לה שתהא נאכלת לאחד והתרצן דחי לי' דלכם ולא לגבוה דלגבוה גרע משל נכרים דמשלחן גבוה קא זכו וכמו דסבר רב הונא שם בביצה הנ"ל ודו"ק. וכמו כן יש לפרש הא דפריך הגמרא אלחם הפנים אמאי לא דחי יו"ט דאין כוונת הגמרא דכל לחם הפנים תדחה יו"ט דז"א דהא לא עדיף מנדרים ונדבות אלא דהכי פריך אמאי קתני דאם חל ר"ה להיות ערב שבת נאכל לי"א לפי שאינו דוחה את יו"ט הא אם חל ר"ה בערב שבת יום הכפורים הוא באחד בשבת כמו שכתבו התוס' בהדי' במנחות שם ד"ה שני דמתניתין מיירי שבאו עדים מן המנחה ולמעלה דמנינן מיום שני והוי יוה"כ באחד בשבת ע"ש דבכה"ג דאכילת של לחה"פ הוי רק בשבת ביום דהא בלילה הוי יוה"כ אמאי לא תדחי יו"ט. וע"ז משני הש"ס דשאני התם דלכם ולא לגבוה והיינו משום דמשולחן גבוה קא זכו ואכילתן הוי כעבד הנוטל פרס מרבו וכמו דמסקינן בביצה שם. ולדעתי העני' הוא פירוש נכון מאוד בגמרא וידעתי מיעוט ערכי ואיני אלא כדן לפני רבותי בקרקע. והנה ראיתי להכרו"פ בסי' ק"ח שהביא מה שהקשו התוס' בפסחים דף מ"ו ע"א בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ד"ה עד שתאפה וז"ל וא"ת אמאי לא שרי' לאפות חלה טמאה מטעם דאמר ר"א בר"ש ממלאת אשה תנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפה יפה כו' ואומר ר"י דטעמ' דביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשנאפה תחת גחלים לא וכ' הכרו"פ דלפ"ז קשה בשתי הלחם למה אינו דוחה יו"ט יאפו שתים ושלש פת לצורך יו"ט ויאפו שתי הלחם עמו ומותר משום דהפת נאפה יפה דהא שתי הלחם אפייתן בתנור וכתב דמזה מוכח דהלכה כמ"ד ריחא מלתא היא ומשו"ה אסור לאפותן לשתי הלחם בתנור אחד עם שאר לחם ע"ש. וראיתי לאיזה מאחרונים שפלפלו בקושיא זו ולדעתי נראה דאחרי הסליחה מכבודם הרב הקושיא מעיקרא ליתא דהנה לכאורה צריך להבין קושית התוס' לפי מה שכתבו התוס' שם בד"ה לא תקרא לה שם שהקשו בשלמא קדשים פסולין אין שורפין ביו"ט משום שאסור ליהנות משריפתן אלא תרומה טמאה אמאי אין שורפין ביו"ט הא מותר להסיק תחת תבשילו וכי משום שיש בו מצות שריפה מגרע גרע ותירץ הריב"א דתרומה טמאה שאסור בכל הכאות נמצא שההבערה