משובב נתיבות ו

ועמ"ש בזה סי' א' סק"ה בשם הרשב"א בחידושיו פ' החובל דיחיד מומחה אע"ג דיכול לדון ביחידי אבל אינו יכול לדון עפ"י ראייתו משום דאין נאמן לעדות יותר מהדיט ויכול בע"ד להכחישו ולכך אינו יכול לדון עפ"י ראייתו לחודי' כי אם עפ"י שנים עדי' יקו' דבר וא"כ ודאי ראוי ונכון שלא לדון ביחידי דין מודה במקצת וכמ"ש בספרי ומ"ש ז"ל גם מ"ש דאי לא בעינן בפקדון מודה במקצת לא משכחת לה בפקדון דבר שיהי' צריך ב"ד תמוה דהא לענין טוען טענת גנב בעינן ב"ד דוקא. אינו השגה דהא דצריך שבועה בב"ד אינו משום שבועה אלא משום דגזילות וחבלות בעי מומחין ואי נימא דלא בעי שום דין מומחין א"כ השבועה כמי לא בעי ב"ד דכל שדנין את הממון דנין את השבוע' ומש"ה מוכח דגזילו' וחבלו' בעי מומחין ואם לא נחלק בין גזילות להלואות א"כ בהלואות נמי בעי מומחין. אבל שבועה לא בעי טפי מומחין מעיקר הממון. ועכשיו דדנין פקדון ואפ"ה השבועה אין דנין היינו משום דגוף הממון שדנים אינו אלא משום שליחותי' דקמאי ובשבועה דאינו אלא לכפילא לא עבדי שליחותי' וכמ"ש הרב המחבר בעצמו בסי' א' סק"ד

עוד שם ז"ל. גם מ"ש דאי שעבודא לאו דאורייתא והב"ד כופין בעי ב"ד דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו נלפענ"ד דליתי' כיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפי' מי שאינו בכלל ב"ד כדמוכח בב"ק כ"ח גבי נרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה עכ"ל. וזה הוא השגתו על דברינו בסק"א ע"ש. ותמהני כי כוונתו להשיג על דברינו והוא מתעסק בהשגה על דברי תו' כי דברינו שם עפ"י דברי תו' בנויים שכתבו דמילי דעשוי ילפינן מאשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטו' ולדברי המחבר א"כ הדיוט בעלמא יכול לכוף אגיטא במקום שכופין להוציא וזה ודאי פסול דאוריית' אם הדיוט מעשה אגיטא ואע"ג דמצווה ליתן גט אפ"ה לפניהם ולא לפני הדיוטות וכדאי' פ' המגר' פ"ח אלא דאנן שליחותי' דקמאי עבדי' וצריך ב"ד אבל הדיוט לא ועיין ב"ש סי' קל"ד ס"ק י"ג ובעישוי אגיטא צריך ב"ד של שלשה ויהי' בהם חד גמיר ואז שליחותי' דקמאי עבדי אבל הדיוט בעלמא שאינו ב"ד דמעשה אגיטא פסול הגט דאורייתא והיא אשת איש ואע"ג דמצותו ליתן גט אלא ודאי דב"ד בעי אעישוי וכדמוכח בהא דיתיב רב יוסף וקא מעש' אגיטא ואשכחי' אביי וא"ל הא תנן לפניהם ולא לפני הדיוטות וא"ל רב יוסף אנן שליחותי' דקמאי עבדי' וכל זה פשוט וברור ומה שאמרו בנרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו להפרישו מאיסור שפחה היינו להפרישו מאיסור וכן מי שרואה חבירו לובש שעטנז יכול לפושטו מעליו אפי' בשוק אבל לכופו לקיים מצות עשה כגון מי שאינו עושה סוכה או אינו נותן צדקה לזה צריך ב"ד דוקא ואנן שליחותי' דקמאי עבדי' וגם להפרישו מאיסור נמי אינו אלא הכאה בעלמא אבל ב"ד שכופין לקיים עשה מכין אותו עד שתצא נפשו כגון באומר סוכה איני עושה ואלו באיסורא אין מכין עד שתצא נפשו דלא אמרו ניתן להצילו בנפשו אלא בעבירות הידועים כגון רודף אחר נערה המאורסה או במקו' שקנאין פוגעין בו ובשאר איסורין לא ניתן להצילו בנפשו כדי להפרישו ומזה הוכיחו בעלי מוסר הראשונים דעש' חמירא מל"ת דבעשה מכין עד שתצא נפשו וזה ודאי אם כבר עבר על העשה אין עונשין אותו אלא קודם שקיים העשה מכין עד שתצא נפשו בכדי לכופו לקיים העשה ובשאר איסורי ל"ת אינו ניתן להצילו בנפשו להפרישו מאיסור נבילות וטריפות וכל זה ברור

סי' ה' סק"ב הי שם ז"ל ובקצה"ח כתב דכיון דגמר דין כשר בלילה מש"ה אם עברו ודנו בלילה כשר דאף דנתבטל תחלת הדין מכל מקום הגמר דין כשר דדמי לדיינים שפסקו בלא משא ומתן הדין כשר ואין הבנה כדבריו כיון דאין להם דין ב"ד בתחלת דין ממילא יכולין להחליף טענותיהם ואין ההודאה חשיבא הודאה וממילא הגמר דין שלהם ג"כ בטל עכ"ל. ולמה לא יבין הא כתב הרמב"ם כל שאינם שלשה אפי' הם סמוכים בא"י הודאה שמודה בפניהם כמו שמודה חוץ לב"ד ויכולי' להחליף טענותיהם וכן הוא בש"ע סי' ג' סעי' ב' וא"כ איך יחיד מומחה דן ביחידי ע"כ היינו בדין שאינו תלוי בטענות וכמבואר אצלינו בסי' ג' סק"ב וא"כ ה"נ בדין שאינו תלוי בטענות ואנו אין לנו אלא דברי רש"י שכ' בר"פ א' דיני ממנות בהא דתנן שם דנין ביום וגומרין בלילה וז"ל דנין ביום היינו משא ומתן של דין ע"ש ולא קרי לתחלת דין רק המשא ומתן

סי' ט' סק"כ ז"ל עט"ז דגם בריבית בעינן תובעו ולכאורה קשה כיון דשחד וריבית מש"ה לא לקי עלייהו דהוי ניתק לעשה דבני השבה נינהו א"כ חייב להשיב כדי שלא ילקה כו' וע"כ צ"ל דהוא מטעם שכת' התומים כיון דמדעתו נתן חזקה מחלו כשאינו תובעו ובזה נסתלק דברי בעל קצה"ח שכ' דכופין אותו עד שיאמר רוצ' אני לתובעו ולפי מ"ש ליתי' דחזקה מחלו עכ"ל. וקושיא מעיקרא ליתי' דמ"ש א"כ חייב להשיב כדי שלא ילקה. כיון דחיובו לשלם אינו אלא כשתובעו וכל זמן שאינו תובעו אינו חייב בתשבתו א"כ כשישיב קודם שתובעו אינו אלא מתנה בעלמא וכדאמרינן פ' אלו מציאו' דף כ"ו ואע"ג דאהדרי' לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ע"ש אלמא היכא דאינו מחויב להחזיר אינו יוצא בזה העשה

עוד שם ז"ל ומה שהביא ראי' מהמש"ל ג"כ לאו ראי' דשאני התם שכבר התחיל החיוב כו'