משובב נתיבות נז

מחטאות ואשמות דתנן שם במתני' ומקריב עליו ובחטאות ואשמות לא מצינו שיהיו קריבי' משל ציבור כשנאבדו אמנם כבר הובא בר"ן נדרי' דף ל"ו בשם קצת דלא גרסי כלל במתני' שם חטא' ואשמות וע"ש ובקיני זבות שפיר משכחת כהך דתורמין על האבוד

סימן קכ"ט ס"ק א' בעד יום אחד ז"ל עש"ך סק"ו עד ודמי למי שאמר כל הזן אינו נפסד וכו' ובקצה"ח דהכא דבערב בעי' דוקא לשון שליחות דהיינו תן לו ואני פורע אבל כשלא אמר לשון שליחות רק ואני ערב בלבד אין לו דין ערב וזה ודאי ליתי' דהא איכא תנאי דסברי דאפי' שלא בשעת מתן מעות חייב כו' ואפי' מאן דפוטר הוא דשלא בשעת מתן מעות לא על אמונתו הלוהו כמבואר בסוף בתרא וא"כ בערב בשעת מתן מעות דעל אמונתו הלוהו אפי' לא אמר לשון שליחות רק ואני ערב לחוד ג"כ חייב וכן מוכח בכמה דוכתי והוא פשוט וברור לפענ"ד עכ"ל. ואנו אין לנו אלא דברי רש"י שהובאו בקצה"ח ס"ק א' שכתב ס"פ גנו פשוט גמר ומשעבד בלב שלם ושליחותי' דערב קא עביד מלו' כאלו הוא עצמו הלוה עכ"ל. והא דאמרו בש"ס שעל אמונתו הלוהו היינו נמי תור' שליחות ומאן דס"ל אפי' שלא בשעת מתן מעות ולא בעי על אמונתו הלוהו לא בעי ג"כ שליחות (רק ס"ל דיכול לחייב עצמו במקום שאינו חויב אפי' בערבות ואנן ס"ל דהכא הוי אסמכתא רק בשעת מתן מעות משתעבד מדאורייתא) והמחבר לא הביא הראי' שהובאה בקצה"ח מדברי רש"י ז"ל ע"ש

ס"ק ד' כל היכא דבעי קנין ז"ל עש"ך ס"ק י"ב עד הוי לי' לגבי שבח ערב שלא בשעת מתן מעות וכו' ובס' קצה"ח כתב דהוי כשעת מתן מעות בעסקא שהוא פלגא מלוה ומניח אצלו השבח עפ"י הערב והא ודאי ליתי' דכשנולד השבח כבר הוא תחת יד המקבל ולא הוי כהוציא ממון על פיו עכ"ל. כמה מתהפך המחבר הזה בדבריו דבסי' פ"א ס"ק ט' כתב בעצמו סברא זאת והיא בעיניו שם ברורה ופשוט דעל השב' הוי כשעת מתן מעות ושם בהחפזו לא ראה כי כבר כתוב שם במקומו בקצה"ח כן ע"ש סי' פ"א ס"ק ל'. עתה בראותו כי כן כתוב בקצה"ח היתה רוח אחרת עמו וכבר כתבנו לעיל סי' פ"א שכבר כתבנו כן בקצה"ח שם ובסימן קכ"ט וכן עיקר דכיון שמניח בידו הוי כשעת מתן מעות

ס"ק י"ד אלא אם כן מחל הקבלן ז"ל עש"ך ס"ק ל"ח עד אין הקבלן יכול למחול ובתומי' כתב כיון דדינא הוא דאין הקבלן יכול לתבוע הלוה עד אחר שפרע בשבילו לא חל החיוב של לוה לקבלן קודם שפרע בשבילו וכיון שמחל קודם מחילתו מחילה ע"ש. ובקצה"ח כתב דאין דין זה רק בקבלן פשוט אבל בקבלן שנשא ונתן ביד הוי הלוה כלוה גמור של הקבלן ע"ש. ולפענ"ד הא ליתא דאפי' בקבלן שנשא ונתן ביד אין הלום חייב לקבלן רק כשפורע בשבילו דהתחלת החיוב לא הי' רק מחמת זה. ואם הי' המלוה גר ומת דנפטר הקבלן גם הלוה נפטר מהקבלן דלא נתחייב הלוה לקבלן אלא שלא יפסיד הקבלן מחמת הלואה זו ואף דהחוב הוא ודאי כמו תנאי דמעכשיו דהא גובה ממשעבדי מזמן הלואה מ"מ כיון שמעכשיו הוי כמו מעכשיו מתחיל החיוב ואח"כ נגמר כמ"ש הסמ"ע סימן קצ"ה מש"ה כשמחל קודם שנגמר החיוב לא חל שעבודו דר"ן עדיין ומהני מחילתו ומ"מ אין לזוז מפסק הש"ך עכ"ל: וכמה רחוקים דברי המחבר ממרכז האמת עד שלסוף הודה דאין לזוז מפסק הש"ך והי' טוב יותר השתיק' כי ודאי נתחלף לו לתומי' בין קבלן לקבלן וכמ"ש בקצה"ח ס"ק ז' דברי התומי' שכתב דכל זמן שלא פרע אף הלוה לא מיחייב לפרוע כמ"ש כל הפוסקים ע"ש ולא מצינו לפוסקים שכתבו זה אלא בקבלן סתם אבל הכא מיירי דלקח הקבלן המעות מיד המלוה ונתנם ליד הלוה דאין למלוה על הלוה כלום ע"ש

סי' ק"ל ס"ק ז' שהרי פשע ז"ל עיין בקצה"ח דבמלוה ע"פ כשפרע הערב בלא סהדי אז אם המלוה מכחיש להערב ואומר שלא פרע לו דשניהן נשבעין נוטלין כדין חנוני על פנקסו וכו' וכל דבריו שם דברי תימה דהא מבואר בסעיף ג' דאין הערב נפרע עד שיביא עדים ע"ש ולא דמי כלל לחנוני על פנקסו דשם עשהו שליח לשלם משא"כ הכא דלא פרע מצד שליחות רק מצד ערבות ולא שייך לומר אנא אהימנתא דידך קא סמיכנא כו' אף דבסי' נ"ח וקכ"א מוכח דאף שציוה ליתן מעות שלו מוציא בלא שטר שאני הכא דלא ע"פ שליחות נתן ולא שייך לומר אנא אהמנותא דידך קא סמיכנא מש"ה אינו יכול להוציא בלא שטר עכ"ל

והנה מ"ש המחבר דהכא לא פרע מצד שליחות כו' כבר מבואר שם בקצה"ח דאינו אלא באומר ערבני ושלם או בסתם ערב למ"ד דערבני סתם הוי כאומר ערבני ושלם לדעת היש מי שחולק בסעי' ב' ותו אין ראי' ממש בש"ע סעי' ג' ומשום דדעת הש"ע כדעת הרמב"ם בסעיף ב' וא"כ אינו משום שליחות ותו לא הוי כחנוני על פינקסו. אלא בעיקר הדין נראה כדברי הרהמ"ח דאינו נאמן הערב לומר שפרע אלא בעדים

סי' קל"ב סק"ג חוזר ותובע מחבירו חלקו ז"ל עש"ך סק"ה דכשגב' מהערב אחד דהערב יכול לתבוע השני החצי ובס' קצה"ח בסי' ע"ז תמה על זה ומדמה אותו לשני לקוחות שקנו שתי שדות כאחד דאם גבה הבע"ח מאחד מהם דאינו יכול לתבוע מהשני ע"ש. והוא שיבוש דבשלמא לוקח אפי' לקח שדה אחד והניח שדה אחד ביד הלו' ובא בע"ח ולקח השדה מיד הלוקח וכגון שהיה באופן שלא הי' יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו כגון שלא הי' השדה כאן אין הלוקח יכול לגבות ממנו כשלקח שלא באחריות דעביד אינש דזבין ארעא