משובב נתיבות מה

בר' קלונימוס כו' על ר' אברהם הלוי שהשכיר סופר וכתב לו מקצת והלך בדרך ושמעו שנהרג ואשתו תובע' השכירות למזונות ולכתוב' והשיב ר' אברהם נתתי לו יותר ממה שכתב והשיבו נרא' לנו שדין עם ר' אברהם אע"ג דקי"ל כריש לקיש דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הא פרכינין התם פ"ק דב"ב לר"ל מהא דתנן כותל חצר שנפל אלמא עביד אינש דפרע גו זמנא ושני כל שפא ושפא זמני' הוא וה"נ כל קונטרוס וכל מסכת זמני' אע"פ שקצב עמו לכתוב כמה קונטרסים ביחד דמ"ש מן הכותל וכל מלאכ' המתפרדת בדבר מסוים יש לומר הכי והמ"מ ע"ה עכ"ל

ומבואר דלא מיירי שקצב לו סך על כל קונטרס שהרי כתב דכל קונטרס וכל מסכת זמני' ואי בשקצב על הקונטרס לא הי' על המסכת ואי על המסכת לא הי' הקונטרס. אלא דברי המרדכי סתמן ששכרו לכתו' כוונה קונטרסים ביחד ואפ"ה פסק דנאמן לומר פרעתי משום דה"ל כי האי דכל שפא ושפא זמני' אע"ג שחיובו על כל הכותל ביחד ומש"ה דה"ה כל מלאכה המתפרדת בדבר מסוים יכול לומר שפרע דפרעון תוך זמנו תלי' במנהגי פרעון בכל ענין דהא אתינן עלה מטעם דסדר שכירות שאינ' משתלמת אלא לבסוף והכא עביד דפרע בדבר מסוים בקונטרס או במסכת אפי' אינה קונטרס ומשמע דלא אתי עלה במרדכי אלא מטעם המ"מ ע"ה אבל אם רצה בעה"ב אינו פורע עד תשלום כל הספר ואפי' נימא דכיון דמנהג הוא לפרוע כשמגיע לדבר מסוים אבל עכ"פ בל תלין אינו עובר עד גמר כל הספר כיון שלא קצץ כלל על קונטרס או על מסכת רק על כמה קונטרסים ביחד ודברינו נכונים שם בקצה"ח ס"ק ד' ע"ש

והרמ"א שכתב וה"ה בכל מלאכה המתפרדת אי מיירי שהית' קציצה בפירוש על כל קונטרס א"כ אפי' אינה מתפרדת כיון שקצץ על כל שורה ושור' שיכתוב בכך וכך כמי נאמן לומר פרעתי אפי' אינה מתפרדת כיון שכך התנו. אלא ודאי מיירי בסתם ואפ"ה על דבר המסוים נאמן לומר פרעתי וזה ברור

סי' עט סק"ב באו העדים תחלה בס' קצה"ח הקשה כו' ע"ש מ"ש ליישב דברי הנ"י ופירושו נכון

סק"ד ששתי הטענות. ז"ל עמ"ש סי' ע"ב כו' דהטעם הוא דיכול לשנות מפטור לפטור לא מטעם מגו הוא כו' ע"ש. והוא כתוב בקצה"ח סי' פ' סק"ד ע"ש וכן הביאו הרהמ"ח סי' ע"ב ס"ק ל"ח בשם קצה"ח

סי' פא ס"ק ב' העשיר כו' ז"ל אבל אתם עדי לא מהני כמ"ש הש"ך. ובתומי' ובקצה"ח כתוב דחייב משום שכירות וליתי' דכיון שהוא מחויב בדבר לית בי' משום שכירות דהוי כמו שאמר עשה כך סוכה או תפלין לעצמך דלית ביה משום שכירות עכ"ל

ומהתימה על הרהמ"ח דהרי סברא זו כתובה שם בקצה"ח ז"ל ואין לומר כיון דמחויב הוא לאו שכירו' הוא כלל ודוקא היכא דאינו מחויב לעשות הפעול' אז הוי שכירות כו' דליתי' דהרי כתוב בתשו' מיימוני' לס' משפטים (בהאי דינא) וז"ל אע"ג דר' סעדי' כתב דצריך לישבע שנתכוין להשטות נ"ל דה"מ בהאי דהתם דאי לא טען לא טענינן לי' אבל בהא מה"ט שהוכחתי אפי' לא טען לא טענינן לי' מה"ט גופא לא בעי' אשתבועי' דלהשטא' נתכוין. ומבואר להדיא דאם לא הי' בלבו להשטות הי' צריך לשלם כו' ואי נימא דלית בי' משום שכירות מאי שבוע' שייך נהי דלא כיון להשטות במה נתחייב וע"כ דאית ביה משום שכירות אלא דמצי טעין להשטות נתכונתי ולא לשכירות א"כ בא"ע דליכא משום השטאה חייב משו' שכירות. ואם הוד' בעצמו שלא הי' בלבו להשטות ג"כ מחויב משום שכירות וכמבואר בקצה"ח שם בק"ד

(הגה ס"ק ו' הודאה בפני ע"א כו' וז"ל ובקצה"ח הקש' דניחוש דלמא אחד משקר ולא נשאר רק א' בהודא' ולאו כלום הוא ולק"מ די"ל דגזירת הכתוב הוא כיון דמצטרפינין עדותו לא חיישינין לשום אחד דמשקר ותדע דהא בקידושין כ' הר"ן הטעם דעדות מיוחדת פסול משום דדמו לד"נ משמע דא"ל דדמי לד"נ כשר ואמאי לא נחוש דלמא א' משקר וע"א בקידושין לאו כלום הוא וכן בשטר שחתמו זה שלב"ז כו' עכ"ל. וראיתו מדברי הר"ן אינה ראי' כלל דכבר כתבנו לעיל סי' למ"ד דטעם הר"ן הוא לומר אפי' אם כל אחד אומר אחר הי' עמו והי' קידושין גמורין ע"ש. ואם כדברי הרהמ"ח דלא היה בקידושין יותר מאחד א"צ לטעם הר"ן ולא לסברת הרהמ"ח דאפי' נאמין לשניהם קידושין בע"א לאו כלום הוא וכמ"ש ב"ש באה"ע סי' קל"ג סק"א ע"ש. גם הראי' משטר שחתמו בו העדים זה שלא בפני זה אינו מובן דהרי השטר בא לפנינו שניה' יחד חתומים ועל דבר א' הם מעידים ובודאי המעש' אמת כמו בכל ב' עדים ובודאי אפקי' לקלא. משא"כ בנ"ד כל אחד מעיד על דבר אחר וכל אחד הוא עד בפ"ע על חצי דבר אם נאמ' שהאחד משקר והשני אינו משקר ואפ"ה לא מהני כלום כמ"ש בקצה"ח ע"ש)

ס"ק ז' ערי ושכבי. ז"ל בסי' קצה"ח כתב דט"ע דקלא לא מהני רק באיסור לא בממון וצריכים העדים שיראו דוקא בראית עין ולא בשמיעת קול וליתי' דהא לענין סימני' אמרי' בב"מ ך' דחמירא אסורא מממונא כדאמרי' התה מי קא מדמית אסורא לממונא בממון מהני יב"ש לסימן אבל לענין איסור לא מהני א"כ בט"ע דקלא דמהני לענין איסור כמבואר בחולין ובגיטין מכ"ש דמהני לענין ממון והא דלא