משובב נתיבות לז

מהחפץ שקיבל משמעון שלא מחמת השאלה רק מחמת דבר אחר הן במה דתפיס לי' או במה שמרויח פרוטה דר"י בשטוח וניעור ע"ז נעשה ש"ש ולא נשאר לו הנאה יתירה ושפיר הוי שמעון שואל וזה ברור

(באמת הר"ן ביאר דבריו היטב דעיקר הטעם הוא משום דנהנה המשאיל במה שלומד זה מספרו והוא עושה מצוה ופטור מפרוט' דר"י. ובזה נוכל לומר דדעת הר"ן ג"כ כאותה שטה דבכל שעה שהוא שוטח ומנער אית לי' פרוטה דר"י. וסרה תלונת התומים שהקש' מכל שואל חפץ ונותן משכון דל"ד כמ"ש למעלה דבעד אותה הנאה נעשה ש"ש ופקעה ההנאה וגם קו' רבינו תתיישב בזה דבמלוה אין כאן הנאה אלא בשעת הלואה משא"כ כאן דבכל שעה שהוא לומד יש לו למשאיל מצוה)

גם מ"ש הט"ז שם ס"ק מ"ג ז"ל ולפ"ז לא ק"מ מהא דסעיף י"א שאסור ללמוד בספר הנאסר עליו כו' אלא מטעם דהכא דודאי התורה משמחת לב שהרי אסור ללמוד בימי אבלו א"כ לא דמי' האי מצוה לשאר מצות דאמרי' לאו ליהנות נתנו אלה בזה נמשך לאדם הנאה ואין להקשות א"כ למה מותר ללמדו מדרש הא יש לו שמחה מזה. י"ל דהתם החיוב עליו ללמוד עמו מכח מה אני בחנם כו' ע"כ לא אכפת לן בהנאה משא"כ בשאילת ספרים שאין עליו חיוב כמ"ש בתשו' מיימוני הנ"ל עכ"ל. ואחרי נשיקות עפרות זהב לט"ז אינו מובן מ"ש דהתם החיוב עליו ללמדו בחנם ע"כ לא אכפת כן בהנאה. דמה בכך שהוא חייב ללמדו בחנם ואין לו לקבל שכר מ"מ היאך שרי לי' ליהנות דהא אם אסר ספרו על עצמו ג"כ יאסר ללמוד משום הנאה דאית לי' גם נראה שלא ראה אז הט"ז דברי הר"ן בנדרים דף ל"ז שכתב וז"ל ומותר ללמדו מדרש לפי שאינו רשאי לקבל שכר כו' והנאת לימוד גופי' לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו עכ"ל. ע"ש ומבואר מזה דאי לאו משום דלא הוי הנאה הי' אסור אע"ג דהחיוב עליו מכח מה אני בחנם. גם מבואר להדי' מדברי הר"ן דמצות לימוד דומה לשאר מצות שלא ניתנו ליהנות שכתב והנאת לימוד גופי' לאו הנאה היא כו' וא"כ הא דאסור לנאסר ללמוד היינו משום הנאת שכר וכמ"ש בתשובת מיימוני שם וכ"כ הש"ך שם וא"כ בשואל ספר ה"ל כשאלה לראות וכמו"ש בקצה"ח שם ס"ק ל"ד (הגה גם מ"ש הרהמ"ח דשואל חפץ לצורך הצלת דליקה פטור כמו רודף שרדף אחר רודף ושובר כלים פטור בסנהדרין פרק בין סורר ע"ש. אינו נכון דדוקא התם כדי שלא יהי' נמנעין מלהציל כיון שיהיו צריכין להתמהמה ולעיין בדרך כמ"ש הרמב"ם פ"ח מחובל ומזיק ע"ש וגם שם לא מן הדין אבל לשאול לו כלים הוי ממש מציל בממון חבירו לא מצינו שתקנו ע"ז דאפי' בנרדף עצמו לא תיקנו זה ע"כ אין דינו של הרהמ"ח מחוור)

עוד שם וז"ל דהא יכול ללמוד עם אחר בשכר ועוד דיכול להשכירו לאחר כו' כל הנך גווני יכול לצייר גם בשאלה לראות בו שיוכל להשכירו לאחר לראות בו במקום דלא שייך אין השואל רשאי להשאיל אלא דכל זה לא אקרי ממונא דאית לי' הכאה מיני' וכמ"ש תו' שם ז"ל ממונא דמתהני מיני' פי' שמשתמ' בו ע"ש והיינו אע"ג שהי' צריך ליתן שכר על מה שמתרא' בו לאו הנאה א"ל מיני' מקרי. וא"כ ה"ה הנאת שכר ספר מאחר. על כן דברינו נכונים שם בקצה"ח ס"ק ל"ד

ס"ק כ"ב נעשה שומר שכר ז"ל. ובספר קצה"ח כתב לפטרו כיון דהאב נאנס שמת ובנו הא לא פירש ליתא דהא הסברא דהוי כאלו פירש הוא משום דאמרי' דודאי המלוה מתרצה על זה בההיא הכאה דלא צריך למיעל ומיפק אזוזי כמ"ש ש"ך ס"ק כ"ה א"כ בבנו שייך ג"כ זה עכ"ל. וע"ש בקצה"ח ס"ק י"ג וז"ל כיון דכתב בד"מ דלא שייך כאילו פירש אלא הוי ש"ש משום דר' יצחק כו' וע"ש ס"ק ו' דכתב בד"מ דהא דשמואל לא אמר אלא בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה אינו קונ' אלא מדר"י וע"ש. וא"כ בבנו דלא שייך בי' משום דר' יצחק כיון דאביו לא קנה דהא גבי' הוי בשע' הלואה בנו נמי לא קנה וא"כ נהי דאביו ה"ל כאילו פירש כו' כיון דמת ה"ל אונס וכמבואר שם. וכל זה נכון

ס"ק כ"ה שהרי הודה במקצתו. ז"ל בס' קצה"ח כתב דאם המלוה חשוד ואינו יכול לישבע תחלה שאינו ברשותו דדינו כשניה' חשודין ויחלוקו. ולפענ"ד נראה דליתי' דבשניהם חשודין הטעם כמ"ש הר"ן דבא מחמת פשיעת הנתבע אבל הכא דאין הנתבע חייב בדבר אפילו למאן דס"ל דעקרו' רבנן לשבועה דלוה ונתנו למלוה אם המלוה חשוד ו' אי דאינו יכול לטול כלום כשהוא חשוד כיון דאין הנתבע חייב כלום במה שאינו יכול לשבע כו' דהא אפי' בחמשין ידענ' וחמשין לא ידענא דהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מ"מ פטור במקום דלא ה"ל למידע שאין חיוב במה שאינו יכול לישבע מכ"ש כאן דהנתבע פטור כשהמלוה חשוד עכ"ל. והנה ז"ל הר"ן פ' כל הנשבעין עוד הקשה הרמב"ן ז"ל על ר"ת דא"כ היכא אמר ר' נחמן לקמן עלה דהא דרב ושמואל דמת לוה בחיי מלוה הבו דלא לוסיף עלה והא איהו מוסיף עלה בשניהם חשודין דמתוך שאין התובע יכול לישבע שבועת התקנה מפסיד פלגא. וגם זו אינה קושי' אצלי דכי א"ר נחמן הבו דלא לוסיף עלה ה"מ כגון פוגם שטרו כדאי' לקמן שמה שאין היורשין יכולין לישבע אינו בפשיעתן אבל תובע חשוד מפני פשיעתו הוא שאינו יכול לישבע וראוי שיפסיד יותר מדרו"ש ומפוגם שטרו ולאו מוסיף מקרי ועוד שכיון שאין חיוב הנתבע אלא מפני שאינו יכול לשבע ואף התובע אינו יכול לשבוע ראוי שיפסיד עכ"ל.