משובב נתיבות לד

הוא מסובב ע"י החיוב. והוא מהפך הסדר ומבלבל הדברים. ועוד הא לדעתי למ"ד שעבודא דאורייתא גם דאקני משתעבד וא"כ לא גרע פדה"ב משאר שעבודי

אמנם כבר כתבנו בס' קצה"ח פעמים רבות דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא לא נשתעבדו נכסיו שקנה אח"כ ואינו אלא מדרבנן וכבר הודה כן הרהמ"ח בעצמו סי' ס"א סק"ז ע"ש. אלא הדבר ברור ופשוט דכשם שבפדה"ב חל חיוב אחר חיוב בכל יום ויום ולכך משתעבד גם מה שקנה אחר לידת בנו מכח החיוב שחל עליו אחר הקני'. ועכ"פ מצינו ראינו שחיוב חל על חיוב ה"נ השט"ח או כת"י מוסיף חיוב על חיובו ע"י המלוה בעצמה וכמ"ש ס"ק כ' ע"ש. ס"ק כז שאם פרע. ז"ל ולענ"ד נראה להסביר טעם הדבר כו' דהא ע"י פרעון בע"כ נפטר משעבוד הגוף כו' והמלוה אינו חייב מדינא דגרמי דהא לא הזיק מאומה רק הלוה הזיקו כו' ונדון הראי' שהביא הבעה"ת מהא דב"י שתמה הש"ך נראה ליישב דראייתו של בעה"ת הוא רק דמכירה קלא אית לית כו' ע"ש כל זה כתוב בקצה"ח סי' פ"ו סק"י ע"ש

ס"ק כט שטרות שהפקדתי לך ז"ל עש"ך שמסיק דאין שטרות נקנין במעמד שלשתן כו' ובס' קצה"ח הוכיח מדברי הר"ן דמהני בשטרות מעמ"ש דדוקא בשחרור דאין שייך אלא לעבד אבל בשטרו' שייך מגו דזכי' לנפשי' במסירה זכי נמי לחברי' במקום מסירה וליתיה דודאי מוכח מדברי הר"ן דאפי' בשאר שטרות לא מהני מעמ"ש דלדברי הר"ן דמוקי רישא ג"כ במעמ"ש הא בהדיא אמריכן גיטין ט' דלכך לא חשיב הא דתנן הואיל ואיתא בשאר שטרות עכ"ל. לא עיין מה שפרש"י שם ז"ל מלתא דליתי' בשאר שטרות והא מלתא איתא בשאר שטרות שאם מסר שטר מתנה לשלוחו ליתנו לאחר מיתה ומת לא יתן לאח"מ כו' ע"ש. ובהאי גוונא שפיר מתוקמא במעמ"ש שאם נתן הנותן השטר ביד ביד שלישי ואמ' לו תן השטר לפ' ע"י מעמ"ש דאין קונה דלא שייך בי' מגו דזכי לנפשי' משום דלא שייך כתיבה ומסירה רק בלוקח ובמלוה המוכר שטר שלו אבל לא במוכר ולוה וכמ"ש שם בקצה"ח. משא"כ נתן שט"ח מאחר או המקבל שנתן שטר קנין שלו לאחר וא"ל תן לפ' במעמ"ש זכה דשייך ביה מגו דזכי לנפשי' זכה לחבריה במקום מסירה וזה פשוט וברור

עוד שם ז"ל גם מיש דבכתובה כיון שכתב הרמב"ם מחילה לא מהני מעמ"ש ג"כ לא מהכי דלא שייך בי' מגו דזכי לנפשי'. וטעה טעות גדול דהא דלא מהני מחילה בכתובה היינו דוקא כשרוצה לקיימה אח"כ מחילתה בטלה ואית לה אבל כשאין רוצה לקיימ' מהני מחילתה כמ"ש המ"מ שם עכ"ל. ואין כאן שום טעות דהתם הבעל רוצה לקיימה ומי יאמר לו לגרשה בחכם וכיון שהוא מקיימה לא שייך ביה מגו דזכי לנפשי' סי' סט סק"ג ז"ל והכה בס' קצה"ח מוכיח מדברי תוס' בגיטין דף ג' וז"ל ועוד י"ל שאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו עכ"ל ומזה מוכרח דכ"י מהני תפיסה בעדים לומר שבזמנו נכתב ע"ש ואין בזה שום סברא כו' ע"ש שמפרש פירוש זר שאינו כן במשמעות התוס' ומדברי מוהר"ם לובלין שכ' בשם רוב התלמידים נראה להדיא כמ"ש שם סק"א

ס"ק יג פטורין בלא שבועה ובס' קצה"ח נסתפק בזה במתחייב שבועת התורה ומת לדעת הרמב"ם כו' ולא ידעתי מקום הספק בזה כו' ע"ש והמעיין בדברינו סק"ד שם יראה מקום הספק והמחבר בעצמו סי' ק"ח ס"ק ד' כ' דאם נתחייב שבועת מ"מ ומת נתחייבו הנכסים ובסי' ס"ט סעי' ו' איירי בשבועת היסת כו' וכ"כ בס' קצה"ח עכ"ל ע"ש. ומה שכתב דלדעת הרמב"ם הכא כ"ש שאין היורשין חייבין משום דלמא הוי אבוהין משתבע כמו שטוענין עבורם בחמשין ידענא: ואין בדבריו ממש. דשם לא נתחייב האב עדיין כלום ועל היורשין אנו אומרין שהיא היה טוען כך וכך משא"כ כאן כבר נתחייב שבועה או ממון וזה ברור לעין כל רואה

סי' עא סק"ו אחר הלואה. ז"ל בתומי' הקשה כו' ומה שהקשה עוד בתומים מהא דנאמן עלי אבא דאינו יכול לחזיר בו אחר שהעיד ובנאמנות סתם לא מהני כו' אשתמיטתי' דברי התוס' ב"מ דף ע"ד כו' מוכח מדבריה' דלא מהני נאמן עלי אבא רק אחר שנפל הכחש' ביניהם כו' וא"כ ה"כ בנאמנות דהכא עכ"ל. כ"ז כתוב בקצה"ח סי' זה ס"ק ב' בביאור רחב

סק"ט ז"ל ובס' קצה"ח כתב דלדעת הש"ך ה"ה בהך דאי פקח הוא בכתובות דף פ"ד לא מהני בטוען סטראי וא"י מה הוא שח דהם שם לא האמינו ולא פסלו ואדרבה מבואר בסי' נ"ח דהוי משויל"מ בטוען אחר הפרעון סטראי. ע"ש בש"ך עכ"ל. המחבר לא שת לבו לעיין בדברינו שם סק"ד וז"ל ובש"ך מתרץ לה דמיירי כגון שטוען סטראי כו' אבל היכא דמכחישין לגמרי הוי אפוכי מטרתי ע"ש שכתב ז"ל אבל אין לתרץ דשאני הכא כיון שהאמינו דכך לי התם שלא האמינו לענין ש"ד כמו הכא במאמינו לענין תשלומין דכי נימא דתו לא מצי מסהיד אמעות כיון דאסהיד שהוא פרעון ה"נ לא מצי לחיובי בש"ד כיון דכבר אסהיד דבתורת פרעון יהיב לה עכ"ל.