משובב נתיבות כט

חותמי' על הגט מפני תקון העולם הא דאורייתא דכתיב והעד עדי' וחתום לא נצרכה אלא לר' אליעזר דס"ל ע"מ כרתי וזמנין דמייתי או אזלי למד"ה ע"ש וכיון דלר"א דס"ל ע"מ כרתי א"כ ע"ח אינן אלא לראי' וכמ"ש תוס' דכל דאי' ע"ח מסתמא נמסר לפני ע"מ ולדברי הגהמ"ר אינו מועיל לראי' כיון דאינו שטר הקנאה דהא נתגרשה בע"מ ומה מהני ע"ח הא הוי מפי כתבם מיהו לשטת הרי"ף בפ' המגרש דאפי' לר"א דס"ל ע"מ כרתי מוד' דע"ח נמי מהני וע"ש בר"ן א"כ ה"ל כמו שטר הקנאה דבאותו שטר בע"ח נתגרשה והרי הוא כמו שטר קדושין מיהו לדינ' כבר נתבאר מדברי הרמב"ן דכל שראוי למסרו לבע"ד לא הוי מפי כתבם רק במצאו כתוב פ' מת דלא מהני הוא משום דלא חזי למתבי' לבע"ד וכמ"ש הרמב"ן (הגה וכן דעת נ"י וכן משמע מהראב"ד וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף ר"ט וכ"כ מהרי"ק שורש ע"ד וכן הוא בש"ע אה"ע סימן מ"ב וכן ראוי להורות

) סק"ג שיוכל כל המוציאו ז"ל והנה הרא"ש הביא ראי' לזה משאול שאמר והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ובא דוד והכהו ונתחייב שאול לדוד אותו ממון ובפ"ב דסנהדרין אמרי' שקידש דוד את בת שאול באותו ממון. ומהרי"ט תמה בזה הא ע"כ בעינן שיאמר המקדש הרי את מקודשת ואם לא היה ניכר בשעת מעשה מי אמר וע"כ צ"ל כשבא דוד לפני שאול והלבישו מדיו אמרו לו התנאי ההוא וחזר ואמר שתהא מקודשת ובאותו שעה הי' ניכר וידוע ובס' קצה"ח השיג עליו דאם הי' זה בשעה שהלבישו מדיו קודם שהרג לגלית לא הוי מקדש במלוה ובסנהדרין משמע דהוי מלוה אלא ודאי אחר שהרג לגלית ונתחייב לדוד בעושר גדול אמר תהא מקודשת לי בזה כו' וזה אי אפשר דהא אחר שהרג לגלית מה בכך שדוד אמר בתך מקודשת לי הא שאול תיכף חזר בו כו' א"ו קודם שהרגו לגלית אמר זה בריצוי שאול ומה שהקשה הא דמי לאומר בשכר שאעשה עמך לק"מ דודאי דוד לא הלך להרוג את גלית בשכר קידושין רק לש"ש להציל את ישראל רק ששאול עצמו התחייב ממילא להעשיר למי שיכהו ונתחייב בזה ואח"כ קדשה באותו התחייבות שהתחייב כנגדו עכ"ל. ולא תיקן כלום דמ"מ כיון שאמר בשעה שהלבישו מדיו ושאול לא התחייב אלא כשיכנו לא הוי מלוה למ"ד שכירות אינ' משתלמת אלא לבסוף כיון דעדיין לא נתחייב (הגה ובלא"ה דברי הרהמ"ח אינם מובנים דאמר דדוד אדעתא דנפשי' קא עביד במאי נתחייב שאול. דבשלמא אי אמרת דכונת דוד היה ג"כ לשכירות שאול מלבד שהיתה כונתו רצוי' לשמים כמו שמוכיחים פשט הפוסקים ששאל דוד מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי ושינה ושילש בשאלה. שפיר נתחייב שאול מחמת שעשה דוד בשליחותי' אלא א"א דדוד אדעתי' דנפשי' קא עביד ושאול ממילא התחייב עצמו קשי' במאי נתחייב ובמאי קנה דוד לאותו חיוב עד שתהא למלוה על שאול. ועיין בקצה"ח) וע"כ כדברינו שאמר דוד אח"כ בתך מקודשת לי. ומ"ש דהא שאול חזר בו מיד. אולי בנבוא' נאמר לו דשם לא נאמר רק בעת תת את מירב לדוד ניתנה לעדריאל משום דא"ל מלוה אית לך גבאי. אדרבה מבואר בהדיא שאמר שאול לדוד הנה מירב בתי כו' רק שנתגלגל הדבר וניתנה לעדריאל ואח"כ אמר לו שיתן לו את מיכל ויוסיף ק' ערלות פלשתים כדאמרינן בסנהדרין דף י"ט ע"ש

סק"ה וגובה בו. ז"ל ובס' קצה"ח שכתב דכל מי שמוציא זוכה בשטר מטעם שהמלוה הראשון נעש' שליח של המוציאו וזכה לו דאל"כ כ"ז דלא מטי שטרא לידי' יכול לחזור בו ולפ"ז אם הוא כותב דאין שליחות לכותי יכול לחזור בו קודם שנתן לכותי כו' ולא דיבר נכונה דודאי בשעת הלוא' יכול לשעבד עצמו אפי' בע"פ כו' ועוד דגוף השטר ושעבוד נכסים יכול המלו' עצמו ליתן לאחר אפי' שלא מרצון הלוה כו' ע"ש

והנה שם בקצה"ח ס"ק ב' כתב עוד וז"ל ולפ"ז ניחא הא דכתב בש"ע ואפי' כתב שנתחייב לכל בין יהודי בין כותי והוא אין לו ביאור כו' ולפמ"ש ניחא דה"א כיון דלא מהני לכותי דאין שליחות לו לא מהני ליהודי קמ"ל דעכ"פ מהני ליהודי ע"כ וע"ש

כעת מצאתי כדברינו בתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' ז' ז"ל יקבל החכם הנכבד את תשובתי. הוי יודע כי נהגו בכאן בטוליטלה אע"פ שכותבין לשטרות או למוציא שטר זה ליהודי או לכותי שאין מוציא השטר גובה בלא הרשא' או כתיב' ומסירה שנעשה לו המלוה וכן מסתבר מדכוללן יחד יהודי או כותי וכותי דבר פשוט הוא שאינו יכול לגבות בו אם הוציא השטר שאין העדים יכולין לזכות לו דאין זכי' לכותי כדאמרי' באיזהו נשך כו' כותי דלא אתי לכלל שליחות לית לי' זכיי' וכיון דלית לי' זכיי' א"כ אין העדים יכולין לזכות בשבילו שיוכל לגבות החוב אם השטר יוצא מת"י ומה שרגילין לכתוב בשטרות או כותי אינו מועיל כלום אע"ג דלישראל מועיל כי העדים זוכין לו שלא בפניו מ"מ כיון שכוללן יחד ישראל או כותי מדהא ליתי' הא נמי ליתי' זו היא סברא למנהג שנוהגין פה שצריכין הרשא' או כומ"ס עכ"ל. ות"ל כוונתי האמת. ותמהני על הסמ"ע במ"ש בהא שכתוב בין יהודי בין כותי דלא תימא מדלא חל לגבי' דאיסור יש כו' ע"ש וכן בתומי' כתב בזה טעם אחר. והאמת הוא כמ"ש וכמ"ש בתשובת הרא"ש אלא שבקצה"ח כתב דמלו' ראשון זוכה למי שמוציאו