משובב נתיבות כז

ליטרין ואין לו לשעתו וגם לא יבואו לידו לעולי יתן דמיהן. (ולא הי' הרהמ"ח שם עינו על תשו' הרשב"א ח"ג סי' ס"ה. הביאו ב"י ס"ס זה בקיצור. וז"ל שאלת מי שחייב עצמו ליתן לחבירו כל מה שירויח מכאן עד שלושים יום כו' מי אמרי' דלא אמר כלום לפי שאין אדם מקנה דשלב"ל או נאמר החיוב שאני. תשובה דבר ברור הוא זה דחייב. דלא אמרו בדשלב"ל אלא במקנה דשלב"ל כגון פירות דקל אבל במחייב עצמו ליתן מה שיוציא הדקל לאחר עשר שנים דבריו קיימין שזה אינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו ליתן ובחיובין ובתנאין ואפי' בשיעבודין ושכירות לא שייך דשלב"ל. חיובין בזה שאמרת ובמחייב לזון את בת אשתו חמש שנים אלא שירויח ויקנה ויזון וכן הפוסק על שער שבשוק ואע"פ שאין לו. ובתנאין ע"מ שתתני לי מאתים זוז כו' ובשעבודין במשעבד מה שאקנה כו' והטענה בזה לפי שנשתעבד הגוף כו' ושכירות המשכיר עצמו ללקט מציאות כדאי' פ"ק דב"מ עכ"ל. הרי לפנינו שהשוה הרשב"א ז"ל וחייב עצמו בפירות דקל למחייב לזון את בת אשתו ולתולה תנאו בדשלב"ל והתם אליבא דכ"ע איכו יכול לחזור בו ואפי' מת חייבי' היורשי' לשלם כמבואר בש"ס ופוסקים וכמ"ש התומי' בהא דמהר"ם במרדכי ע"ש. א"כ ה"ה בפירות דקל וכולל הכל ביחד שאין בחיובין דין דשלב"ל כלל. ודי בזה ראי' ברורה ומ"ש

ומ"ש עוד ובקצה"ח הקשה מתוס' ר"פ אעפ"י כו' והיא קושית התומים זה דרך הרהמ"ח לראות ראי' מועטת. כי התומים הקשה מתוס' ר"פ אעפ"י שכתבו דכתובה הוי שעבוד לדבר שלא בא לעולם כו' ומ"מ גבינן כו' והעלה דיש הבדל בין אם אומר אם לא אתן פירות דקל אהי' חייב כו' ובין אם אמר סתם הריני מתחייב לך פירות דקל כו' ע"ש שעיקר כונתו שכתובה הוי שעבוד לדבר שלא בא לעולם דהא עיקר השעבוד לכשתתאלמן או תתגרש וע"ז קאי תירוצו וחילוקו. אכן אנן בדידן מייתינן ראי' מדברי תוס' שהחתן יכול לחייב עצמו בק' ליטרין אף שאין לו וה"ה בפירות דקל אם מתחייב הוא בכך בין באו לידו בין לא באו חל עליו החיוב ומעשים בכל יום שמחייב אדם עצמו במאה סאה תבואה או פירות ואע"ג דלא נגמרו ומתחייב בתבואה חדשה. וה"ה מחייב עצמו ליתן בית פלוני אע"ג דאין בידו גם לא יבא לידו צריך ליתן דמיו אם קנו מידו על החיוב. וא"צ ליתן תרקבי דדינרי רק דמי שויו וכמ"ש בקצה"ח גבי פירות דקל דמחויב לשלם דמיהן. דכל שעל גופו אין בו משו' דבר שלא בא לעולם. (הנה הכל מבואר כדברי הרשב"א הנ"ל) אבל אם אמר שדה זו לכשאקחנה הריני מחויב ליתן לך כיון דלא התחייב אלא אם יקחנה בודאי אם לא לקחה לא נתחייב אבל אם אמר סתם הריני וחייב ליתן לך בית פלוני אפי' לא יבא לידו חל החיוב מעכשיו ואם לא יבא לידו יתן דמיו. ובמה נסתלקו כל דברי הרהמ"ח: כלל הדברים המחייב א"ע בקגא"ס בסתם במרגליות או כלים שאינם מצוים בשוק או בפירות או תבואה אפי' אינן מצויין ולא באו לעול' אפ"ה מתחייב הוא או הן או דמיהן שהגוף נשתעבד ולא שייך בי' דשלב"ל. וזה ברור ועיין בדברינו סק"ז. (הגה וכ"נ שהיא דעת ב"י שהביא לרשב"א הנ"ל ולענ"ד יש להביא ראי' מחוכר שדה מחבירו שנתחייב ליתן כמה כורין חטין אעפ"י שאינו זורע מאותו המין מחייב עצמו לקנות מן השוק כמבואר בש"ס פרק התקבל ובח"מ סי' ש"כ ושכ"ב ושכ"ג. ומבואר שם דאין יכול לחזור בו אפי' אם נעשה על כמה שנים. ואם עשו שטר ע"ז גובה ממשעבדי כמבואר בטור ש"ע שם. ואע"ג דה"ל דבר שלא בא לעולם ואפי' אינו מצוי אז בשוק לא מצינו שיהי' שום חילוק בדבר. וע"כ לומר כיון שמחייב גופו לא ה"ל דבר שלא בא לעולם ולענ"ד זו ראי' שאין עלי' תשובה. ומהתימה שלא הרגישו בה הפוסקים ז"ל. ועיין בש"מ בש"מ ר"פ אעפ"י מ"ש תלמידי ר"י בשם מורו הרב דבכל ק"ס הרי הוא כלוקח הסודר בעד אלף זוז ע"ש ולפי דברי הרהמ"ח אם מתחייב בפירות דקל לא ליהני אפילו כשבא לעולם כיון דהדר סודר למרי' ופסק הקנין. אלא ע"כ החיוב חל לאלתר וכמו שהוכחנו

) ס"ק י"ב ז"ל מ"ש בס' קצה"ח דשעבוד דאקנה הוא רק מדרבנן ולא ידעתי מאי קאמר דאי שעבוד' לאו דאוריית' כל שעבוד נכסי דרבנן ואי שעבודא דאורייתא אפי' דאקני דאוריית' כו' ע"ש הרהמ"ח לא שת לבו לראות שם בקצה"ח מבואר בשם הרשב"ם והנ"י שכתבו בפירוש דאקני הוא מדרבנן. אמנם כבר מבואר אצלינו בסי' קי"ב סק"א דאפילו למ"ד שד"א אין הנכסין שבאו אחר ההלואה משועבדים למלוה ואין נכסוהי דאינש ערבין אלא הנך דהוו בשעת הלואה אבל אותן הנכסים שבאו לו אחר ההלואה לא נשתעבדו כלל מדאורייתא רק מדרבנן ע"ש. ומ"ש ואי שד"א אפי' דאקני דאורייתא דרחמנא שעבדיה דהא מוהוא יוציא אליך העבוט נפקא ושם שלא בשעת הלואה מיירי ע"כ. אתמהא וכי משום דמיירי שלא בשעת הלואה איירי בדאקני. והרהמ"ח בעצמו בסי' ס"א סק"ז כתב דשעבוד דאקני הוא מדרבנן כמ"ש הנ"י ע"ש. ואפשר שחזר בו שם ממ"ש כאן

סי' ס"א סק"ב ז"ל בס' קצה"ח תמה על תשו' מהר"י אדרבי שכת' דשטר שכתוב בו פלוני קידש פלונית וחתומי' עדי' דהוי מפי כתבם והביא ראי' מדברי הרי"ף והנ"י