משובב נתיבות כא

פסיל רק מצד גזירת הכתוב דינו כמו בסעיף ל"ה ופשט הוא מהא דכתב הנימוקי יוסף פ' זה בורר דרשע שאינו של חמס דהוא רק מצד גזיר' הכתוב כשר לעדות אשה ע"ש והוא תמוה דהא אכן לא קי"ל כהנ"י בהא כמבואר באה"ע סי' י"ז דכל פסול דאורייתא פסול לעדות אשה עכ"ל. ויפה כיון בזה דאנן קי"ל דכל פסולי עדות דאורייתא מחמת עבירה פסולים לעדות אשה כרב מנשה. אמנם עיקר ראי' לדברינו הוא ולשון הנ"י שכתב טעמא דאביי לאו משום עבירה אלא ומשום גזירת הכתוב דאל תשת רשע עד ע"ש ומשמע דלאו משום משקר פסול ואינו אלא גזירת הכתוב וכמו פסול קרובים. וצ"ל הא דפסולי עבירה פסולים לעדות אשה אע"ג דכשר בקרובים ואשה ועבר אינו אלא משום שהחמירו חכמי' יותר בעדות אשה בפסולי עבירה מבקרובים ואשה ועבד

אמנם דברי הכ"י נראין סותרין א"ע דבפ' ז"ב כתב דבשאר איסורי' ליכא למפסלי' ובפ"ב דיבמות כתב ז"ל ולא אמרינן רשע הוא כיון שאמר הרגתיו ואפי' לרבא דאמר סנהדרין כ"ו רשע דחמס בעינן בהא מודה דהא קריי' רחמנא רוצח רשע דכתיב אשר הוא רשע למות וא"כ הא קרי' בי' אל תשת רשע עד ע"ש הרי דאפי' לרבא רשע דאינו של חמס פסול לעדות אשה וזה מוכח מהש"ס שם ע"ש

גם בעיקר דברי הנימוקי יוסף שכתב דאפי' לרבא רוצח פסול דרחמנא קרי' רשע כו' קשה דהא גם חייבי מלקות רחמנא קרי' רשע דכתיב והי' אם בין הכות רשע ומה"ט אית לי' לאביי דלא בעינן רשע דחמס וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה"ל עדות איזה רשע כו' שנאמר והי' אם בין כו' ואצ"ל חייבי מיתות שנאמר אשר היא רשע למות ע"כ והיינו לדידן דקי"ל כאביי אבל לרבא בעי' רשע דחמס דוקא. ועוד שהרי הנ"י שם פ"ב דיבמו' במקומו אח"כ כת' ז"ל רובע יציל נרבע יציל כו' וא"ת וכי נרבע ממש לרצונו בעדי' אמאי פסול אליבא דרבא כו' יש לומר דכל עבירה שנעשה מפני הנאת גופו הרי הוא כרשע דחמס כדאמרינן דמודה רבא במומר אוכל נבילות לתיאבון ע"ש. ומאי קושי' מנרבע דהא כרבע ג"כ מחייבי מיתה ובודאי בכל חייבי מיתה קרינן אשר הוא רשע למות וצ"ע. (הגה ואפשר לומר דדברי הנ"י האחרונים הם דברי תוס' כמו שמסיים שם הכ"י ז"ל כ"ז הוא משטת רבינו יצחק הידוע בעל התוס' והסכימו המפרשים ז"ל ע"כ. וכן הוא באמת להדיא בתוס' יבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה ואין אדם משים ע"ש. ומ"ש לעיל דברוצח אפי' רבא מודה הם דברי נ"י עצמו) ועוד קשי' לי במה דמקשה הש"ס שם ביבמות וכ"ת משום דעדות אשה אקיל רבנן והא א"ר מנשה גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה נימא גזלן דאורייתא משום חמוד ממון פסול משום דחשיד למשקר משא"כ רוצח דאינו רשע של חמס רק משו' גזירת הכתוב ובעדות אשה דכשר קרוב ועבד ואשה ה"ה רשע שאינו של חמס דכשר וצ"ע כעת

ס"ק י"ט ז"ל ובס' קצה"ח מתרץ מכח דברי הרי"ף קושית תוס' בגיטין רפ"ב ד"ה אני הוא עד שני שהקשו דמי איכא מידי דאלו אמר בפ"נ כשר וכשאומר אני הוא עד שני פסול ולפי דברי הרי"ף יתיישב דעיקר נאמנו' השליח הוא מטעם דמדאורייתא א"צ קיום וכשהוא ביד העד צריך קיום מדאורייתא ואינו נאמן מטעם תקנת חכמים רק כשמעיד על כ"י נאמן לבדו. ועד הב' שאינו תחת ידו זה מתקיים ע"י תק"ק כו' ולא ניתן להאמר כלל דמה בכך שהוא ביד העד כיון שמוסרו עכשיו ב"ד האשה הוי בשעת נעשה כנחקרה עדותו בב"ד אז מדאורייתא כמו בכל עדי' כשמוסרין השט"ח ביד הבע"ד וכי כל העדי' כשמוסרין השטר צריכין מדאורייתא לקיימו קודם ועוד הא כבר יצא הגט מקודם ליד הבע"ד קודם שעשאו שליח להולכה גם מ"ש שהעד הב': א"צ קיום מדאו' שכבר יצא מת"י אינו כלום כיון שלא יצא מידו ליד הבע"ד רק לעד הב' כו' דהא אם העדי' הפקידו השטר ביד אחר ודאי דלא הוי כיוצא מידם עכ"ל. ואין בכל דבריו ראי' לסתור דמ"ש כיון שמסרו עכשיו ביד האשה הוי בשעת מעשה כנחקרה עדותו בב"ד ליתי' דכיון דקי"ל דצריך השליח לומר בפ"נ ובפ"נ בשעת נתינה או עכ"פ תוך כ"ד כמבואר בטור וש"ע אה"ע סי' קמ"ב סעי' ו' ע"ש א"כ אכתי יכולין לחזור ולא הוי עדיין כמי שנח"ע בב"ד תכ"ד ואע"ג דבגירושין אפי' תכ"ד לא מצי הדר בי' הנה לדעת הרשב"ם אינו אלא מדרבנן א"כ מדאורייתא עדיין לא נח"ע בב"ד תכ"ד ואפי' לדעת הפוסקי' דמגרש לא מצי הדר בי' אפי' תכ"ד מן התורה כבר כתב הריב"ש סי' רס"ו דהא דאמרי' תכ"ד כד"ד חוץ ממקדש ומגרש לא בעד המעיד על קידושין אלא במקדש עצמו כו' אבל בעד המעיד בכולן חוזר בו תכ"ד וזה דבר שלא נסתפק בו אדם מעולם ע"ש. וא"כ הכא ע"י נתינת הגט נעשה כמי שנח"ע בב"ד תכ"ד ועדיין יכול לחזור ואע"ג דכתב שם הריב"ש ז"ל היינו דוקא מקדש דעביד מעשה כו' וא"כ לכאורה ה"נ עביד מעשה מיהו היינו דוקא בגירושין שנתן הבעל או שלוחו א"י לחזור מגוף הגירושין אבל כל שחוז' מהעדות עדיין יכול לחזור אם הוא תכ"ד וא"כ כשאומר בפ"נ בשעת נתינה או תכ"ד עדיין לא הוי כמשנח"ע בב"ד

ומ"ש ועוד דהא כבר יצא הגט ומקודם לבע"ד קודם שעשאו שליח אינו מוכרח שיהי'