משובב נתיבות יז

ושמואל ביורשין נלמד ללקוחות אליבא דידן כיון דלדידהו מיורשין לא גבי רק היכ' דגבי מלקוחות כמ"ש שם תו'.) אמנם מה שרוצה לחלק בין לקוחות ליורשין לענין שעות מאחר שעשה כל טצדקי כו' ליתי' דהא גבי נזיקין וחופר בור אם לא עמד בדין איכו גובה מן היורשים אע"ג דאין בידו לכתוב שטר אם המזיק אינו רוצה גם לתבוע לדין אינו בידו כדאמרינן בש"ס מי יימר דמזדקק לי' בי' דינא ואפ"ה אינו גובה מן היורשים ואע"ג דהתם כמי משום נעילת דלת גבי מן היורשין וכמ"ש תו' שם ב"ב דף קע"ה ד"ה לא מן היורשין דנעילת דלת לאו דוקא בפני הלווים דה"ה במקח וממכר ובנזקין בעמד בדין אלא ודאי היכא דלא עבדי רבנן תקנתא בלקוחות לא חשו גם לנעילת דלת דיורשין ולא תלי' בגלוי דעת התובע וכן מוכח בש"מ ב"ק דף י"א בשם ר"י האחרון ע"ש: וא"כ ה"ה בשעות אי לא גבי גם מיורשי' אליבא דרב ושמואל

(הגה ועוד ראיה ברורה שאין עלי' תשובה מדפריך התם והא הרגו קתני וא"ר אדא ב"א שעשאו טריפה ופריך תו והא"ר כאמן מת וקברו ומשני דיתבי דיינא אפומא דבירא. ולפי דברי הרהמ"ח למה לי' לש"ס לדחוקי ולשנויי בהנך גווני בדרך רחוק. ה"ל לשנויי לעולם שלא עמד בדין ואדרבה מפני שהרגו ומה הי' לו לניזק לעשות לענין טריפת לקוחות כיון שמת תיכף להכי גובה מן היורשים דלגבי יורשים לא נ"מ אי אית לי' קלא אי לית לי' קלא כמ"ש תוס'. אלא ודאי אין הדבר תלוי בדעת התובע רק כל שלא חשו חז"ל לתקנת נעילת דלת גבי לקוחות לא תקנו גם ביורשין וכנ"ל). ולכן צ"ל כמ"ש בקצה"ח סק"ו דעמד בדין עם הלקוחות גובה משעות. וכל היכא דגבי מלקוחות גבי מיורשין אפי' לרב ושמואל ממילא נשמע לדידן דמלקוחות גבי בשעות אחר פס"ד

ס"ק י"ד ז"ל עוד הקשה הש"ך על הרא"ש שמחלק בין מכר להודאה כו' ונראה ליישב דדעת הרא"ש היא דוקא בשטר מכר כשמכר קודם מסירת השור נתבטל השטר לגמרי כו' ומה שהקשה משחרור ג"כ לא ק"מ כו' והש"ס לא הקשה רק לשמא מכר העבד נכסים בינתיים כו' כיון דהשטר שחרור לא בטל במה שמכר העבד נכסים מהני מנוי לידי' ע"ש. כ"ז כתוב בס' קצה"ח סק"ז ע"ש. (הגה אלא שיש טעות סופר בדבריו במ"ש שמכר העבד נכסים והי"ל לומר שקנה העבד נכסים ומכרם הרב וכן היא בש"ס ב"מ דף י"ט ע"ש וכ"ה בקצה"ח שם ע"ש)

סי מ' סק"א ובס' קצה"ח כתב דאורייתא אף דהוי קנין מ"מ לא מהני בלא עדים וכתב זה מסברא ולא ידעתי היאך מילא לבו לחלוק מסברא על תוס' עכ"ל. והנה הסברא ודאי כך נותנת דדוקא ק"ס או משיכה והגבהה שגוף המעשה הוא הקנין לא אברי סהדי אלא לשקרא. אבל אודייתא כ"ז שלא אמר א"ע בפני עדים אין כאן אודייתא ואם אין אודייתא אין כאן קנין. (הגה ובינו לבין עצמו אפי' הודאה גמורה לא מהני אפי' על מה שחייב לו כבר כמבואר בטור וש"ע סי' פ"א סעיף ט' דבעי' עדים דוקא. וכן מבואר בש"ך שם ס"ק כ"ב ע"ש דבינו לבינו לכ"ע לא מהני והוא פשוט שם. ואפי' להרמב"ן וסייעתו דהודאה בע"א מהני. הוא דוקא לענין שנאמינהו שחייב לו כבר אבל לא לעשות קנין אודייתא. וראיה נכונה ממ"ש הרמב"ן בס' המלחמות פ' ז"ב בהשיגו על בה"מ בהא דהודאה בע"א כתב ז"ל ומה שדקדק בעה"מ ז"ל ממה שאמרו פרק חזקת הבתים הודאה בפני ב' קיום שטרות כו' אדרבה אי דייקי' אפכא משמע כו' וה"ג בש"ס הודאה בפני ב' קנין בפני ב' ויש ראיה גמורה בפ' הזהב מסוגי' דמטבע נעשה חליפין דק"ס בפני ע"א קנין הוא ואפי' בלא עד כלל וכמ"ש רבינו הגדול ז"ל במס' קידושין וש"מ שאין אומרים בזה זו דומה לזו כו' ע"ש הרי לפנינו דס"ל לרמב"ן ז"ל לראיה גמורה דקנין א"צ עדים כלל מהא דפ' הזהב וכונתו למאי דפרכינין ולקנהו אג"ס ולא משכי דליכא עדים. וא"כ קשה מהאי טעמא גופי' הי' לו להביא ראיה גמורה דהודאה צריכה עדים כדעת בעה"מ מדלא פריך התם ונקנינהו באודייתא וכמ"ש תוס' א"ו דמודה הרמב"ן לענין קנין דבעי' עדים באודייתא כיון דידעינין שאינו חייב לו כלום רק שהוא מקנה לו כעת צריך שיהי' קנין חזק ובפני ב' דוקא.) ומ"ש לחלוק על תוס' מסברא. איני חולק ח"ו על דברי תוס' ומה שהניחו בקו' פ' הזהב דף מ"ו דלנקני לי' המעות בהודאה אפשר דס"ל לתוס' דסתם גורן מצויין שם ב"א וכן הוא באמת מסקנת תוס' סנהדרין דף ו' ע"ש ודלא כר"ת פ' ח"ה. אבל לענין דינא מודי תוס' דאודייתא בעי עדים לענין קנין. ואפי' הכמין לו עדים לא הוי הודאה וכל היכא דלא הוי הודאה לא קני וזה פשוט וברור (הגה ועיין פ"י ב"מ דף מ"ו שכתב בעצמו דהיכא דמצי טעון משטה אינו יכול לחייב עצמו ע"ש ד"ה ונקננהו כו')

סי' מ"א סק"א ובקצה"ח תי' דבכתובה כיון שהיא תנאי ב"ד חיישינן לצררי טפי וכמבואר בש"ס ופוסקי' לענין שבועה וה"ה הכא לענין תוך זמנו חיישינן בכתובה טפי ולא נהירא דחשש צררי הוא רק לענין שבועה אבל לענין פרעון ודאי דלא חיישינן בכתובה כלל דהא הטוען אחר מעשה ב"ד לא א"כ ע"ש. כבר מבואר שם בדברינו סק"א דכיון דחזקה דתוך זמנו ליכא בכתובה ומשום חשש צררי ואינה גובה אלא משום