משובב נתיבות טז

ש"ו פ"ט בשם תוס' רי"ד דבן גרושה או ב"ח ה"ל כמו דבר שבערוה ניחא דבדבר שבערוה מודה הרהמ"ח בסי' כ"ח דבעי' הגדה בב"ד. אלא לפמ"ש שם בש"ש דהרמב"ם ס"ל דלא הוי כדבר שבערוה ואפ"ה בעי ב"ד ואית בי' דין הזמה אי לאו דכתיב לו ולא לזרעו מוכח דגם באיסורין שייך דין הזמה. ועיקר דבריו דבאיסורין אף במקום דצריך ב' עדים מ"מ לא צריך הגדה בב"ד דבר זה אינו מתקבל על הדעת כי מ"ש בסי' כ"ח בשם פ"י גיטין ד' כ"ט התם אתי עלה משום חומר שהחמרת עלי' בסופה. ועוד דפ"י כתב שם לענין גיטין ובגיטין ודאי לא מהני עד מפי עד כמו בקידושין. ואם כדברי הרהמ"ח שם סי' כ"ח משום דעדיין לא הוי גמר גיטא וכה"ג גבי ממון כמי מהני ע"ש. א"כ היא גופי' לית לי' הך סבר' דפ"י. והנה עיינתי בדבריו סי' כ"ח מבואר דאפי' בע"א היכי דבעי עדו' כגון לקרבן ולשבועה בעי הגדה בב"ד ע"ש וא"כ היכא דאתחזיק היתירא דבעי ב' עדים לדעת הפוסקים ההם בעי הגדה בב"ד וכיון דבעי הגדה בב"ד ואח"כ פסקו הב"ד דהיין אסור הוי גמר דין ודאי אית בי' דין הזמה: (יען כי עריבי' עלי דברי דודי הרב הגדול מוהר"ר חיים הכהן אחי אא"ז מו"ר הגאון המחבר זצ"ל ראיתי להציג פה ולהעלות על הדפוס דבר קטן אשר יצא מפיו ני' דברי המל"ה)

בקצה"ח סק"ד הקשה על מ"ש הרמב"ם פ"כ מה"ל עדות דבהעידו על שורו שהרג את הנפש והוזמו לוקין ממ"ש פ"ק דסנהדרין פלוני רבע שורו של פלוני דמשלמין דמי השור לבעלים וה"נ ה"ל לחייבם דמי השור ע"ש ותירץ לפי מה דאמרינן בכריתות כ"ד שור הנסקל שנגמר דינו והוזמו עדיו כל הקודם זכה בו דמשנגמר דינו אפקרי' בעלי'. אבל אם אמר על הבעלי' שרבעו לשורו לא אייאשי מיני' דמידע ידעי בשקרייהו ומיחלי' להזימם וכ"כ הרמב"ם פי"א מנזקי ממון. והנה פ"כ מה"ל עדות ה"ל ב' כתב ז"ל וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר כבעליו ומשלמין לו ע"כ. וזה כתירוצו של ריב"א בתוס' ב"ק דף ה' דגם בממון בעי' כאשר זמם ולא כאשר עשה ע"ש בכ"מ. ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דאם העידו בשורו שהרג הנפש דאין משלמין דמי השור דכיון דנגמר דינו אפקרי' בעלי' וכבר הפסיד ממונו נמצא לענין הפסד ממונו הוא כאשר עשה כיון שכבר יצא ממונו מת"י. ואע"ג שיכול להיות שחזר וזכה בו. זה אינו כחזרה אלא כמו אחר שזוכה בו ומהפקירא קא זכי בי' לכך לא שייך בי' דין הזמה. והא דבש"ס דצריכין לשלם דמי השור איירי כשהבעלים יודע בשקרם דאז אינו מייאש ושפיר הוי כאשר זמם

הלכות הלואה

סי' ל"ט סק"י וז"ל ובס' קצה"ח הקשה מערב למלוה ע"פ דכשהלוה מודה דגובה מהערב ולא חיישינן לקנוני' ותי' דערב דומה לא"י אם פרעתיך ולקוחות דמיא לא"י אם נתחייבתי לך כו' ותמוהי' דבריו דבע"ח אין לו על הלוקח כלום רק על הנכסים תובע שנשתעבדו תעבדו לו והן תמיד בגדר אחד דהנכסי' ודאי נשתעבדו לו וספק אם יצאו משעבודן ע"ש. המעיין שם סק"ה לא אתינן עלה מטעם א"י אם נתחייבתי לך אלא משום דאע"ג דהוי א"י אם פרעתיך אפ"ה טענינין להו טענתא דמוכר כיון דאינהו לאו ב"ד נינהו טענינין להו וכמו שטוענין ליורש ולא הוי כמו א"י אם פרעתיך כיון דטענינן בעדם טענתא דאבוהון וכמבואר סי' ע"ה סעיף ט"ז ע"ש. ולא חילקנו שם אלא דדוקא אם בשעה שקנה הלוקח הי' אפשר שכבר פרע המוכר אז טוענין ללוקח כמו שטוענין ליורש דבשע' שירש אפשר שכבר פרע אביו ולא נכנסו שניהם בחויב כלל. אבל אם הלוקח ודאי נכנס בשעבוד תו לא טעני' שמא פרע המוכר אח"כ דבזה לית לי' זכותא דמוכר אחר שכב' קנוהו הלוקח וה"ל כמו שאר א"י אם פרעתיך וכמו בלוקח שדה והחזיק המוכר יום א' דטענינן ללוקח משא"כ אם לא החזיק המוכר לא טענינן שקנהו המוכר אח"כ ע"ש

תו כתב ז"ל גם מה שנסתפק בקצה"ח בהא דעמד בדין גובה ממשעבדי אי גובה מלקוחות שקנו באותו יום אחר השעה שעמד בדין וגם אם גובה מיורשין כשמת בו ביום ולענ"ד אין כאן מקום ספק דודאי מלקוחות כיון שמנהג הוא שאין כותבין שעות כו' וממילא לא נשתעבדו לו הנכסין מאותו יום כמו במטלטלין דלא נשתעבדו כיון דלא סמכה דעתי' אבל ביורשין כיון שלעולם יהי' ידוע אם המיתה הי' אחר שעה של קנין או העמדה בדין או קודם ועיקר הטעם דלא גבי מיורשים כתבו תוס' ב"ק דף י"א ד"ה כגון שעשאו אפותקי דלא חש לשעבוד נכסים כו' לא שייך הטעם של נעילת דלת לגבי יורשים והכא דכתב שטר כו' וכל טצדקי דיכול למעבד לענין טריפת לקוחת עביד ודאי דגובה מיורשים שירשו אחר שעמד בדין אפי' באותו יום עכ"ל. (הגה הנה מ"ש שנסתפק מרן אם גובה מיורשין לפום ריהטא כתב כן דמעולם לא הי' ספק על זה כיון דקי"ל כר"פ דמלוה ע"פ גובה מן היורשין כשידוע שלא פרע לו א"כ אין כאן נפקותא כלל. רק שם הובא הא דיורשין לראי' אליב' דרב ושמואל דסברי מע"פ אינו גובה מן היורשין וכלקוחות דמיין ומדרב