משובב נתיבות טו

הקישור והצירוף מחמת עדות שבטלו מקצתו דהא התוס' ב"ב שם גבי אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים לא חילקו בין הגידו בב"א רק בתירוץ א' כו' עכ"ל. והנה זה התירוץ בין הגידו בבת אחת או בזה אחר זה לא כתבו תו' בב"ב רק בסנהדרין דף ל"א ע"ש שכתבו דלא אמרי' נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בב"א תוך כ"ד כו' והכא שבאו ב' כתי עדים זא"ז ועיקר חידוש בתירוץ זה דהכא מיירי שבאו זא"ז. ועוד תירצו תרוצים אחרים והיינו דאף אם נאמר דהא דא' אומר מנה ואחד אומר מאתי' מיירי נמי בב"א. אפיה לא יוקשה עפ"י התירוצים האחרים או מפני שלא נודע הפסול או מתוקמא כמ"ד תתקיים בשאר ע"ש אבל אם באו זה אחר זה ודאי דלא מפסלי משום נמצא אחד מהם קרוב או פסול כיון דבקרוב או פסול ממש דברי תוס' דתרתי בעי' ראי' והגדה וא"כ כל שלא הגידו כאחד ודאי דלא מצטרפי וע"כ איירי תוס' רק שהגידו בב"א. גם גוף הסברא שכתב אינה נכונה דודאי כל שהיו כשירים בשעת ראי' ולא נצטרפו בהגדה כאחת א"כ מעולם לא הי' צירוף קרוב או פסול והעיקר כדברינו שם בקצה"ח סק"ד ע"ש

ס"ק ד' ז"ל ועיין קצה"ח שתמה על התומי' שתי' על הרמב"ם שכ' דאם הוזמו מקצתן בטלה הכת האחרת ג"כ מטעם דהוכחשו במה שאמרו שראו זמ"ז. ותמה בקצה"ח דהא ע"כ מיירי בדליכא הכחשה דאי איכא הכחשה בטלה עדות המזימין ודבר זה כתב התומי' בעצמו בסי' ל"ח ע"ש ותירץ זה דהא סגי בא' רואה אלו ואלו כו' ע"ש. ע"כ הרואה יראה שעיקר דברי נאמרי' על בעל אמרי צרופה והוא ביאר דבריו שיהיו שניהם מכח שני' מוכחשי' מחמת שאמרו שנים שראו זה את זה. אמנם גם על התומי' תמיהתי קיימת במה שביארתי דעד שמעיד ראיתי דבר זה ופ' הי' עמי וזה אומר לא הייתי עמך דלא הוי הכחשה דאין העד מדקדק מי הי' עמו בשעת ראיית העדות כמבואר בש"ע סי' כ"ט וסי' ל' ע"ש ולא הי' להרה"מ מה להשיב על זה

ס"ק ו' ז"ל דתרתי בעינן. עש"ך ס"ק ט' שתמה על הב"ח והאמת דהב"ח אזיל בשטה שהביא הריטב"א ריש מכות דדוקא בשאין רואין מש"ה אינה מצטרפות ג"כ לענין קרוב או פסול אבל בדיני ממונות שמצטרפין אפי' לא ראו כא' ה"ה דמצטרפין נמי לענין קרוב או פסול ע"כ. זוהי משלי היא בקצה"ח ס"ק ב' ע"ש

סי' ל"ז ס"ק ט' אעפ"י שאם יתעשר ז"ל ובס' קצה"ח תמה דאל"כ כל מי שהוא עני יהיו קרוביו כשרים להעיד ומחל' דנוגע אינו אלא כנוטל שכר להעיד ואינו פסול אלא מדרבנן כו' ולא דיבר נכונה דהא דנוטל שכר להעיד אינו פסול רק מדרבנן הוא כשנוטל שכר להעיד בין לזכות בין לחוב. אבל כשאינו נוטל שכר רק להעיד לזכות הנותן שכר פסול מדאורייתא כיון שהעדות נוגע ע"כ. והנה כבר הבאתי בקצה"ח סי' ל"ד סק"ד תשו' מהר"י ן' לב ושם הי' המעשה שהעד לא הי' רוצה להעיד עדותו להתרת אשה עד שיתנו לו שכר וע"ש שחקר אם פסול נוטל שכר להעיד הוא מדרבנן הוא כשר בעדות אשה ואם פסולו דאוריית' גם לעדות אשה פסול. ואסתפקא לי' שם בנוגע גופי' אם פסולו משום דמשקר בשביל הנאתו א"כ נוטל שכר ג"כ פסול משום דמשקר בשביל שכרו ואם פסולו משום דאדם קרוב א"ע אבל לא משום דחשדינן לי' למשקר א"כ נוטל שכר כשר מן התורה ע"ש הרי מבואר דאפי' אם אינו רוצה ליתן שכר עד שיעיד עדות המועיל לו אפ"ה דן בי' מהר"י ן' לב לומר דכשר מן התורה ומשום דנוגע אינו פסול רק מדרבנן והכל מבואר אצלנו שם סק"ה דהיכא דמעיד לעצמו פסל מן התורה דה"ל בעל דבר והיכ' דמעי' בשביל עצמו איכו פסול אלא מדרבנן ע"ש ועמ"ש בס' ש"ש ש"ז פ"ו. עוד שם ז"ל וקושיתו מעיקרא ליתא ולק"מ דדוקא כשמעיד לאחרים רק שהוא נוגע בדבר אמרי' דשמא יתעשר לא חשיב נגיעה אבל להעיד לעצמו אף שאין בו שום זכות פסול לעצמו מטעם קרוב כו' ע"ש והוא נלקח מכלל דברינו שם ס"ק ה' ע"ש

סי' ל"ח ס"ק ב' ז"ל ועיין בס' קצה"ח כתב דעדים שהעידו שנתנסך יינו של ראובן והוזמו דחייבין לשלם מכאשר זמם כו'. ולפענ"ד לא דמי דלא שייך כאשר זמם רק בדבר שצריך להעיד בב"ד כגון הריגת שור אבל באיסורין אפי' במקום דצריך ב' עדים מ"מ לא צריך הגדה בב"ד כמש"ל סי' כ"ח ובספר חות דעת סימן צ"ט ע"ש ובדבר שאין צריך עדות בב"ד לא חדשה תורה דין כאשר זמם עכ"ל והנה מ"ש דבאיסורין אפי' ב' עדים לא בעי הגדה בב"ד ומש"ה ליתא בתורת הזמה. בתשו' הר"ן מבואר דאפי' ע"א באיסורין דא"צ הגד' בב"ד מ"מ כל זמן שאינו מעיד בב"ד יכול לחזור בו ולומר מבודה אני ע"ש סי' מ"ז ועמ"ש בספר ש"ש ש"ו פי"ג בשם התוספתא. ומבואר שם דכל שהגידו חוץ לב"ד יכולי' לחזור בהם ולומר מבודין היינו. ואם נחקרה עדותן בב"ד אמרי' בהו כיון שהגיד שוב אינו חו"מ. הרי דשייך בהו הגד' בב"ד. ואם נאמר שהעדות שייך גם לבעל הממון יתחייבו מכאשר זמם כמו פלוני רבע שורו של פלוני כמ"ש שם. ומשנה ערוכה ריש מכות מעידי' אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה דשייך בי' הזמה ובכתובות דף כ"ו מבואר דבעי הגדה בב"ד. והתם איסורא הוא דאיכא. אמנם לפמ"ש בש"ש