משיבת נפש חלק ב רפה

מפרכסת דחייב רובע וכו'. אבל הכא דמשתריא באכילה ס"ד לא מיחייב עכ"ל. הרי דאפילו רביעה וחרישה ס"ד דהיכא דמותר באכילה מהני לפוטרו מרביעה וחרישה אף שאין שום סברא לחלק במעשה המתועב בין שהיה צריך שחיטה או לא. וע"כ דכיון דניתר בשחיטה ס"ד אפילו לפטרו מרביעה וא"כ דוקא לענין רביעה וחרישה ממעט. אבל כל שהוא מעסקי אכילה דין בישרא בדיקולא יש דאל"כ לאשמעינן אפילו מעסקי אכילה גופיה אין לו דין שחוט והיינו לבשל בחלבו. וגם כלל כל עסקי אכילה משמע ודאי דדין חלב שחוטה יש לו

יא) וע"פ הדברים האלה יתבארו דברי מהר"ם לובלין שתפס עליו מעל' שכתב (ב"ק דף מ"א) על מ"ש התוספות שם (ד"ה איני יודע שהיא נבלה) וא"ת דילמא איצטריך לבן פקועה לרבנן דר"מ וכ"ת דלא אקרי שור הא לענין פ"ח מקרי שה כו' ואפי' שחוט מוכח ביומא דמקרי פר כו' עכ"ל. ופי' מהר"ם לובלין דלא מקרי שור ואינו בדין סקילה ותמה עליו מכ"ת דאיך ס"ד דפטור מסקילה הא לענין סקילה גמרינן שור שור משבת ואפילו חיה ועוף נסקלין [כדאי' ב"ק (נ"ד:) ודין מעשה הסקילה ודין האיסור נוהגין בחו"ע וגם בב"פ אף א"ל שור אע"כ כוונת תוס' אחר דגוף הפסוק בשור מעליא איירי א"ש קו' הגמ' הא אסור מ' נבלה]. ולכאורה יפלא מאד

אמנם בתר עיון דברי מהר"ם מוכרחין דליכא לפרושי כפשוטו ולא מקרי שור ובקרא נאמר שור ואינו בלשון זה בן פקועה דא"כ לאו דחייה היא כלל דאטו אין הקושיא רק אם נאמר דב"פ מקרי שור. דאפילו לא מקרי שור נמי אינו מעלה ארוכה לקושית התוס' דהא [אפילו] פשטא דקרא בשור איירי (ואפילו לא) [ולא] מיירי בב"פ. מ"מ עיקר קושי' הגמ' איתורא. דמדיסקל א"י שהיא נבלה ול"ל לא יאכל. ומאי קשיא נימא דלא יאכל לא אתי רק להורות שהסקילה אוסרתו. ואף דבשור אין נ"מ באיסור זה מ"מ נ"מ כיון דגמרינן שור שור משבת א"כ שור לאו דוקא ואתי קרא דלא יאכל על בן פקועה שאינו נאסר משום נבילה. וא"כ לא הוה מדחו התוס' הקושיא מזה אלא ודאי כוונת התוספות כמ"ש מהר"ם לובלין דאינו בדין סקילה

יב) ומאי דקשיא ליה דהא הוא בדין סקילה דגמרינן שור שור משבת. ונראה דזה ודאי הוא לרבי אושעיא דס"ל דלא הילכו בו אלא על עסקי אכילה. אבל רובעו וחורש בו לא. אבל אי אמרינן דגם לענין רובעו וחורש בו נמי פטור אף דרש"י פירש בחולין (ע"ד:) חורש בו לענין כלאים. הא גם לענין כלאים יליף שור שור משבת. אם כן בן פקועה גרע מעוף וכבישרא בדיקולא דמיא

והנה התוס' הנ"ל נדחקו לתרץ דבלא"ה פריך שפיר ולמסקנא ניחא. וא"כ ס"ד דתוס' וכ"ת דלא מקרי שור היינו דנאמר דלהך ס"ד ס"ל דלא כרבי אושעיא רק דלא מקרי שור כלל ואינו בדין סקילה. ולא ס"ל כרבי אושעיא דלא הילכו בו אלא על עסקי אכילה. וא"כ היה אפשר לומר דתירוץ הש"ס קמא אתי דלא כרבי אושעיא ולהך תירוצא ב"פ לא מקרי שור ואינו בסקילה. ואם כן היה נוח יותר ממה שדחקו התוס' שלפי דבריהם הך תירוצא דלכתוב לא יהנה אין לו מציאות כלל. דהא באמת צריך לב"פ א"כ היה נוח יותר לומר דהך תירוצא הוא דלא כרבי אושעיא. ובאמת גם לענין כלאים ושבת לא מקרי שור. וע"ז דחו דמילתא פשיטא הוא דאפי' שחוט מקרי שור. א"כ אין להעמיד כלל בסברת המקשה שיהיה בכלל הוה אמינא לפוטרו דאפילו אחר שחיטה מקרי פר ונתקיימו דברי מהר"ם לובלין

יג) ונוראות נפלאתי על רבותינו הקדמונים שהוא באסיפת זקנים לב"ק שתירץ הרא"ש דכיון דבן פקוע' דהוה כשחוט קודם גמר דין אסור כ"ש בשחטו אחר שנגמר דינו וכה"ג כתב הר"ר ישעיה ותלמוד הר"פ והוא פלא בעיני שהרי כך הוא קושית התוספות מנ"ל דגמר דין אוסר דילמא סקילה דוקא אוסרת ונ"מ לב"פ א"כ מה תירוץ הוא זה דהוה כשחוט דמ"מ הסקילה אוסרתו (ולא כתבו ב"פ רק דשאר) [אבל שאר] בהמה אינו כדין סקילה אחר שנשחטה. וב"פ אף דהוא כשחוט מ"מ כיון שהמית נדון בסקילה וסקילה אוסרתו. כמו שהסקילה מחדשת בו איסור הנאה מה שלא היה קודם כן י"ל בב"פ דגם איסור אכילה בא על ידי סקילה אף שאינו נבילה וזה פשוט בכונת התוס'

יד) ולכאורה קשה לפמ"ש התוס' ריש חולין ע"ב דמפרכסת היא כחיה לכל דבריה. א"כ תקשי לפי האמת דילמא אתי קרא היכא דשחט בו רוב שנים ועדיין חי וכיון דמפרכסת כחיה למה לא ידון בסקילה למ"ד (בסנהדרין דף ע"ח.) דשור טריפה שהרג חייב וא"כ אינו נבילה. ומ"מ אינו נאסר רק אחר שנסקל. ואם כן קשה אפילו למסקנא דכיון דשחט בו רוב שנים ומותר באכילה ודאי כעין בשר מקרי. מיהו לרב אשי דס"ל שור טריפה שהרג פטור. דמקשינן מיתת השור לבעלים א"כ כי היכי דבעלים אין נסקלין אם נשחטו בו רוב שנים אחר גמר דין לסקילה י"ל גם בשור כן. אבל לרבא דלא מקיש ומחלק בין אדם לשור כמ"ש התוספות בסנהדרין שם. א"כ י"ל בשור גזירת הכתוב לסוקלו אחר ששחט בו רוב שנים כדי שיאסר בהנאה שכך רצון התורה. אבל באדם לא שייך כיון דכבר הוא חשוב כמת. אבל לעולם קודם סקילה לא אסור

ודוחק לומר דאין סברא שיהיה מצוה לסקול שור שהוא נבילה ואין יכול לחיות. דודאי רבא דקאמר בפשיטות שור טריפה שהרג חייב אשמע אפילו הוא יום שכלו לו י"ב חודש מ"מ חייב אף שאינו חי. וכ"ש לפמ"ש התוס' בב"ק הנ"ל דאפילו שחוט מקרי שור אם כן אפילו אחר שחיטה י"ל שמצוה לסוקלו. אבל קודם סקילה אינו אסור בלאו (ועיין בסנהדרין פרק חלק דף ק"ו:) גבי בלעם שקיימו בו ארבע מיתות פרש"י לאחר שחתכו ראשו סקלוהו

טו) גם קשה לפמ"ש התוס' בב"ק (נ"ה. ד"ה המנהיג) דגם בדגים שייך איסור שבת. א"כ י"ל דנ"מ לדגים שהמיתו דהם בסקילה וא"צ שחיטה. מיהו לזה נראה דמאת בשרו מוכח אפילו עבדיה כעין בשר משמע אפילו שחטו נמי אסור. ומשמע בכל שוורים הדין כן. ובזה מיושב מה שהקשה בשער המלך על הריטב"א בקדושין שהקשה גם כן קושית התוס' דילמא קרא אתי לבן פקועה. ותירץ דאתיא לר' מאיר דס"ל ב"פ טעון שחיטה. והקשה בשער המלך (בפ"ה מהל' מאכלות אסורות הלכה ב') הא (בפרק כיסוי הדם דף פ"ה) פליגי רבי מאיר ורבנן בחיה ועוף הנסקלין אי חייב בכיסוי ורבנן פטרי. אלמא גם לרבנן אסור בשחטו אחר גמר דין. ולפ"ז לק"מ דפשיטא להך תירוצא דאת בשרו גם לרבנן מוכח שפיר. אלא כונת הריטב"א להך תירוצא דלא יהנה וקאמר דלר"מ א"צ לדייק מאת בשרו. מיהו גם רבנן מודו בשחטו לאחר שנגמר דינו מקרא דאת בשרו

באופן שלענ"ד להלכה נראה עיקר דדין חלב שחוטה יש לו. מיהו למעשה עדיין צריך תלמוד

שייך ליו"ד סי' רנח

טז) ביורה דעה (סימן רנ"ח סעיף י') נדר לצדקה באסמכתא קנה. וכתב בט"ז בשם הד"מ בשם תשובת רשב"א (סימן רכ"א) באחד שאמר אם אשחק בקוביא אתן כך וכך לשר ולהקדש הואיל והוה אסמכתא לגבי הדיוט הוה נמי אסמכתא להקדש וכתב בט"ז הטעם דדמי לקני את וחמור ע"ש תיוהא קחזינא הכא דאי מהני בהקדש אסמכתא היינו משום שנתכוין לחיוב גמור. ובח"מ (ס"ס ר"ז) כתב בסמ"ע הטעם דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי באופן המועיל א"כ לא דמי לקני את וחמור. ועוד