משיבת נפש חלק ב רפד

ד) והשתא צריך להבין מאי דמסיק תפדה תפדה רבויא והא דס"ל למר זוטרא אין פודין היינו משום דאם כן שה שה למאי אהני, וקשה הא אהני לשחיטה ממש ומנ"ל בן פקועה דרהיט ואזיל. וע"כ לומר דמר זוטרא ס"ל דהיינו שחוטה ממש מכח סברא דכיון דנתמעט שחוטה ממש [ממילא נתמעט גם ב"פ] אף על גב דרהיט ואזיל. מ"מ כבישרא בדיקולא הוא. וזה פשיטא ליה מסברא שאין לחלק בינו לשחוט לגמרי. אם כן לדידיה ודאי דין ישחוט יש לו גם לענין בב"ח. אם כן גם לאידך מ"ד לא קאמר רק לענין פדיון. דבאמת קשה הסברא לחלק (כיון שניתן לכהן ואין חילוק בגופים) בין שהיה טעון שחיטה או אין טעון. לכן מוקמינן שה שה במסתבר טפי בשחיטה ממש. אבל לשאר מילי י"ל לכ"ע דין שחוטה יש לו דכבישרא בדיקולא דמיא דבהא לא פליג רב אשי אמר זוטרא דחשיב ליה כבישרא בדיקולא

ה) מ"מ בזה שכתב בעל שער המלך על סוגיא דבכורות (דף ו') דלימא דאיירי בבן פקועה דהחלב שרי אלא ודאי דבן פקועה חלב שחוטה הוא. והך מילתא ודאי מיפרכא מעצמה דכשתמצא לומר איסור בב"ח לא שייך רק בבן פקועה אם כן ע"כ מחלב אמו לא תמעט חלב שחוטה של בן פקועה. דעיקר האסור בב"ח הוא בחלב בן פקועה

ו) ובעיקר הקושיא שהחמיר בה מעל' וטרח למאד לתרץ וצלל במים אדירים דמאי דייק מבב"ח דחלב שרי דילמא איירי בבן פקועה ומה שמסיק אין גזירה שוה למחצה והסוגיא לאיסי בן יהודה (בחולין קט"ו:) דיליף מטריפה אין זה כלום דלא שייך בזה אין גז"ש למחצה דבאמת בכל ענין אסור משום בב"ח רק דאהני נמי היכא דלא שייך איסור אבר מן החי כגון בבן פקועה. ולדבריו נימא דאין גז"ש למחצה ולפי האמת דאסור בהנאה ובבישול נימא דאין בב"ת אסור רק בבשר טריפה אלא ודאי ליתא. ואין דרכי לכתוב בדבר שאינו נוגע לדינא. גם איך משני (בבכורות ו') דילמא בהנאה וזה לא מוכח כלל מגז"ש דאיסי

עכ"פ עיקר הקושיא אינה אלא כדרך לחדד התלמידים דהא ודאי איכא למידק טפי דילמא בב"ח איצטריך לדעת הפוסקים דטעם כעיקר בכל איסורין לאו דאורייתא (עי' רש"י חולין צ"ח: ד"ה לטעם) אם כן קשה הא צריך בשר בחלב אף דהחלב אסור משום אמ"ה מ"מ צריך לאסור הבשר דבשביל טעם החלב לא היה נאסר מכח אמ"ה דטכ"ע לאו דאורייתא בשאר איסורין גם לפמ"ש התוס' (ע"ז דף ס"ז ד"ה אמר רבי יוחנן) בב"ת כשאוכל הבשר נקרא ממשו של איסור מ"מ קשה הא בב"ח אפשר לסוחטו אסור ואם כן משום אמ"ה אם נסחט האיסור ואין בו טעם חלב ליכא איסורא מה שאין כן משום בב"ח הבשר הוה גוף האיסור ואסור הבשר לעולם

ותו קשיא דהא צריך בשר בחלב באכל חצי זית בשר וחצי זית חלב. ולדעת הרמב"ם (ספ"ט ממ"א) בבישל חצי זית בשר וחצי חלב לוקה גם כן וא"כ אי משום דבר הבא מן החי ליכא רק חצי שיעור. אבל משום בב"ח מצטרפין לכזית ואין להאריך ולטרוח בישוב קושיות כאלה כי את כולם ישא רוח ומה מקום להקשות נגד המפורש בש"ס ומילתא דפשיטא לתרץ לענין הנאה ובישול וכמעט שאנו מצטערין להבין הקושיא שיהיה מובן התחלת קושי' מכח בב"ח שמפורש בכתוב שנאמר בלשון בישול ואין זכר לאכילה כלל וכמו שטרח גם מעכ"ת עד שאנו נקשה שיעמיד הש"ס במציאות רחוק הא ודאי בורכא ואין דרכי להאריך במקום שאמרו לקצר

ז) ויותר היה מקום להקשות על המסקנא דמסיק ודי חלב עזים וכן מחריצי חלב דמסקנא הכי דילמא מחלב שחוטה ובני פקועה וזה אינו זר כ"כ דכשתמצי לומר שחלב אסור אם כן מי שהיה מהדר אחר חריצי חלב או לאכול חלב היה מכוין לשחוט האם בטרם תלד למען יהנה וישבע נפשו מן החלב וצ"ל דלא משמע להש"ס לאוקמה בהך דדי חלב עזים דמ"מ אינו שכיח בשפע כ"כ וכן הך דברכה תהא בכה"ג לא מסתבר להש"ס וכ"ש לפי פרש"י שהחלב של העזים זב על הדבש וא"כ וכי מבן פקועה זב ומשאר בהמות אינו זב אם כן לא משתבח במידי דאיסורא שאדרבה החלב אוסר הדבש. וגם בהא דמייתי מחריצי חלב משמע להו גם כן דבעת מלחמה ומה גם בעת צרה אז לא היה מהדרין אחר דברים יקרים שאין בנמצאים לעשות חריצי חלב מחלב פקועות

וניחא בזה מה שהקשה ד"ז הגאון בפלתי (סי' פ"א ס"ק ז') איך ס"ד לאסור חלב משום אמ"ה דאם כן גם לבני נח אסור. ואיך נתן אברהם אבינו למלאכים חמאה וחלב. ולפמ"ש ניחא דאפרטיות יש לומר שביתו של אברהם אבינו לא חסר כלום ונעשה מחלב פקועות וא"ש. ובהכי ניחא דלא מייתי הש"ס ראיה מקרא דשופטים גבי יעל שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו. הא עברה אלפני עור דאמ"ה אסור לבני נח. די"ל שהיה חלב בני פקועות

ח) מיהו נראה דבן פקועה שאין טעון שחיטה היינו לישראל דבשחיטה תליא מילתא. משא"כ לבן נח אסור ותליא אם האבות היה להם דין ישראל [אף לקולא] היה מותר [גם אז אפי'] לב"נ משום מי איכא מידי עיין פרשת דרכים אין כאן מקומו

איברא דהא דאמרינן בחלב יש דין אבר מן החי. לכן הקשה ד"ז הגאון (בסי' פ"א) איך אמרינן דילמא לסחורה. מה סחורה שייכא כיון דאסור לבני נח ג"כ. ונראה דאין קושיא זו רק לדעת הרמב"ם (בפ"ה ממ"א ה"ג) דבאבר שאין בו עצם איכא אמ"ה בכזית וא"צ אבר שלם. אבל לדעת הראב"ד דאין אמ"ה רק באבר שלם. וכן נראה מפרש"י חולין (דף ק"ב ע"ב ד"ה רבי פוטר). מיהו באיכא כזית לא גרע מבשר מן החי משמע דאמ"ה לא שייך רק באבר שלם. ואם כן בחלב אין שייך בו איסור אמ"ה דליכא אבר שלם ואפילו חצי שיעור לא שייך ביה לאסור מן התורה לטעמא דחזי לאיצטרופי. אם כן החלב שלעולם אי אפשר לבא לצירוף אבר ליכא איסור אמ"ה רק בשר מן החי. ולרבי יוחנן שם בשר מן החי אתי מקרא דבשר בשדה טריפה ואם כן אין החלב אסור לבן נח כלל ושפיר קאמר לסחורה. אלא דלדעת הרמב"ם [הנ"ל] זה אינו. דבלא"ה לדעת הרמב"ם (בהלכו' מלכים) דלא נאמרו שיעורין לבני נח. ואם כן אי שייך בחלב אמ"ה לבן נח אסור בכל שהו

ט) וליישב סוגיא דבכורות דקשה דקארי לה מה קארי לה הא לא נזכר בב"ח איסור אכילה כלל. [דתידק מיני' דחלב לחודא מותרת] ואפשר לומר דעיקר דיוקא מהא דאמרינן בחולין (דף ק"ח) דרך בישול אסרה תורה והיינו מדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול. לכן אי תרי ליה כולה יומא בחלבא שרי. ואם כן י"ל שכך הוא דיוק הש"ס מדאסר רחמנא בשר בחלב מקרא דלא תבשל משמע דשלא כדרך בישול שרי אף באכילה ש"מ חלב לחודיה שרי. דאם לא כן אף שלא כדרך בישול אסור מטעם אמ"ה. ודחי דילמא חלב לחודיה שרי בהנאה. ועם בשר אסור בהנאה. א"כ שפיר אפקיה לאכילה בדרך בישול להורות שאין איסור הנאה רק בדרך בישול. א"כ א"ש הסוגיא. ולר"ש דס"ל דבאמת בהנאה מותר משכחת לה למלקי על בישוליה היינו דלכך אפקיה בלשון בישול אף דבלא בישול נמי אסור באכילה. מ"מ נ"מ שלא בדרך בישול אין מלקות. [בתוצאה שני' נחסר כאן מעט]

י) הדרן למאי דאתאן עליה שדעת של תורה נוטה דלענין בב"ח בן פקועה יש לו דין חלב שחיטה. והכי משמע נמי (בחולין דף ע"ד ע"ב) דאמר רבי אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובעו וחורש בו. וכתבו התוס' שם (בד"ה למעוטי) דס"ד דגרע מבהמה